רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    מונולוג "יחסנו לאן"

    גוף שלי, חמוד שלי, יש לי דיבור איתך אבל קודם תרתיח בבקשה מים לקפה ושיהיה רותח ממש.
    שתדע לך שאתה מגזים. ממש מגזים. זה שאתה גורם לי לא לשכוח מקיומך – סבבה. אתה ואני בסטי כבר מלא שנים.
    אתה חלק בלתי נפרד ממני ובדרך כלל חביב עלי אבל לאחרונה אתה דורש שתשומת הלב שלי תהיה מוגשת לך על מגש של כאב עשרים וארבע שבע.

    בסדר הבנתי, טראומות זו אחר זו: השבעה באוקטובר, חטופים, עזה והמוגלה שלה, דרעק של ממשלה, עקורים, מלחמה, אזעקות ובומים מחרישי אוזניים, ישיבה במקלטים- אבל די!!!!!
    אתה ממש כמו ילד קטן שמושך בעקשנות בדש חצאיתה של אימו ומנדנד: ס'תכלי עלי ס'תכלי עלי.
    נראה לך הגיוני לצרף את הנפש הדואבת ויחד להתנפל עלי עם הכאב במשך כל כך הרבה זמן?

    הכל היה תקין בינינו עד שהעניינים החלו להגזים. שתדע שאתה מתיש אותי ומשבש לי את החיים. בין משכך כאב אחד לשני אני מנסה לא להפלות בין האופטלגין לאדוויל פורטה. זה מה שאתה רוצה? שאהיה מסוממת עד "העונג" הבא? שאהיה מכורה לתרופות כמו אימא שלי שלפני כל ארוחה היתה בולעת כדור אסיאלגן, רצוי שניים יחד. הטקס כלל הנפת ראש חדה לאחור כדי שמסלול הבליעה יהיה פתוח לרווחה. אז לא הבנתי את הפואנטה, היום -כן.
    תמיד האמנתי שאחלים את עצמי ורוב הזמן הצלחתי. גידי כתף משייטים חופשי ואח"כ ברך ימין ואז ברך שמאל, כי מיניסקוסים- זאת יודע כל דרדס -לא נשארים איתך לעד. ואז שקט ואז גב תחתון נודניק ואישייאס עיקש.

    ואז שנתיים מסויטות. ברור שכל המצב המטורף ורצוף כאבי לב שורפים, גורם לך להשתמטות מהחובות המוסריות שלך אלי כמו להיות חזק ותומך, גמיש ואמין. במקום זה הגברת את הווליום של התכווצויות, מתח ונוקשות. ביום ובעיקר בלילה עולים מהאוב קולות של קרכצן, כמו שאומרים אצלנו בעדה ומפרים את שלוות השכונה.
    אמנם קסם הריקוד מאפשר לי להיות מישהי שאפשר לתקשר איתה מחדש ובאורח פלא לשכוח מהכאב, אך ברגע שמסתיים השיעור אתה ואני מדדים בששון לאוטו.

    מכיר את שיר הבלבול של דורי בן זאב? "הרצון והיכולת נפגשו בתרנגולת"- זה עליך ועלי. יש לי אלף פרויקטים על הפרק אבל ת'אמת?
    במצב הנוכחי חוששת שלא יכולה לסמוך עליך. אם אתה ממשיך בוא נקפל את הבסטה ונצא לסייסטה מתמשכת.

    אל תאיימי- אתה אומר?
    לא מאיימת. רק אומרת.

    אה קיצר, מה עם איזו הפסקת אש? לאיזה הסכם אפשר להגיע איתך? יש איזה מבצע, עסקה, תספורת, הנחות בסוף עונת הכאבים?

    יאללה, קיטרתי מלא. ביי בינתיים ותודה על הקפה, בול כמו שאני אוהבת.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    פחד במה

    כאשר השתתפתי בקורס בתיאטרון האימפרוב, עשיתי משהו שדומה בתחושה לנסיעה ברכבת ההרים המפחידה בלונה פארק: רוצה אבל פוחדת. רציתי להתנסות בסוג כזה של אימפרוביזציה שברובה מילולית  וחשבתי שהקורס ילטש לי

    המשך קריאה