שיחת פיוס

גוף שלי, חבר שלי, משא ומסע שלי

כמה מהומה עוררת בפעם שעברה כששוחחנו! היו מי שהזדהו איתך עם כאביך וסיפרו לי על שלהן, היו מי שלא האמינו ככל הבובע מייסעס = סיפורי סבתא שלך כי רואות אותך רוקד עד כלות והיו מי שהבהלה לשלומך אחזה בהן והציעו בדאגה כנה עולם ומלואו של בדיקות, כדורים, טיפולים, עשבים ולחשים.
תקשיב, יש מצב שהגזמתי קצת בפעם הקודמת כששוחחנו. כלומר אני שוחחתי ואתה- לא יודעת אם ממש הקשבת. אתה לא כל כך מפוקס בתקופה האחרונה וסבלנותך פוקעת צ'יק צ'ק. אתמול גם קלקלת את האוירה הקלילה בפגישת החברות הטובות מהתיכון עם כל הסיפורים העבשים על עצמך וגם לא היית נחמד אלי בעליל.

למען ההגינות, רוצה להודות לך ולציין שיש הרבה מקומות בך שלא מטרידים את מנוחתי וחשוב לשים לב גם אליהם כי אני מקבלת אותם כמובנים מאליהם. בדומה כאשר הילדים באים לארוחת ערב ומנשקים אותי כאילו הייתי מזוזה שתקועה בדש הדלת והנישוק הוא ניקור סתמי וחפיפניקי. אין לטעות, יש שם אהבה וזה לא שהמזוזה היא חלק מרכזי מחיי, אבל אני יכולה להתחבר להרגשה המצומקת שלה.

שמתי לב שמרוב שאני מקטרת אני מתעלמת מהרבה חלקים בך שהם ממש בידידות איתי. הם לא כואבים, לא מציקים, לא נודניקים.
למשל, הריסים שלי לא כואבים.
גם הגבות לא, אולי בגלל שהן די ריקות מתוכן.
גם לא הלשון, לא הלחיים, תנוכי האוזניים, השיער באף והשיער במקומות נידחים.
בתי השחי שקטים, אפילו מחייכים כשאני מותחת זרועות למעלה.המותניים ממש שמחות בתנועתן, גם הטבור.
הרחם, השחלות, החצוצרות וכל הביזנס הנלווה- שקט על פני תהום.
כיס המרה הממורמר– שקט
הכליות בסבבה שלהן, גם הכבד והטחול
השלפוחית קצת רגיזה אבל לא כואבת וגם לא המעי הטוב הרע והמכוער.
הקמטים והכתמים– רגועים לגמרי. אולי בגלל הידיעה שנכונו להם ימים גרועים יותר.

וואלה, הרוב לא כואב ועל כל אלה רוצה להודות לך. באמת. פרופורציות בייבי, פרופורציות- אני ממלמלת לעצמך ולי.
מצד שני, אתה ואני לא הולכים לשום מקום. עוד לא סיימתי איתך!

מכל השיעורים, הסדנאות, הריטריטים, מכל הרקיעות, הנפת הזרועות, הפיזוזים והמדיטציות- היית מאמין שבסופו של דבר כך אתה משאיר את רישומך?