אימא'לה, מזל שאת מתה

מה שכן, אילו היית חיה היום, נשמתך הלכודה היתה נעתקת מהבומים ומהמטוסים החגים מעלינו, היית מתגרדת משחין בכל הגוף ואוגרת מצרכים פי אלף ממה שנהגת לאגור בימים רגילים. החדר הקטן שבסוף המסדרון היה מתמלא על גדות מדפי האלומיניום שלו בקופסאות שימורים, טונות של נייר טואלט ועשרות בקבוקי סודה שאח שלי המסור והמועדף היה קונה עבורך במכולת של יצחק.

עקרונית הצהרת בפני העולם שסדר פסח את לא עושה. למה? ככה! לא היית זקוקה לתירוצים. אבל בסדרים של אחרים אהבת מאד לשיר "אחד מי יודע" והיינו מגבירים את הקצב ומקישים על הכוסות ואבא היה רועם בידיו על השולחן שהיה נרעד כולו על כוסותיו ואת היית מבסוטית כי זה היה סימן שיש לך משפחה.

השנה אימא, השנה החד גדיא הוא בול על עם הסגולה והגירה עולה בגרון כי נמאס לקרוא: ואכלא ואתא ושרף דהיכה דנשך דשחט כי הכל עלינו והכל שותת דם, דזבין אבא בתריי זוזיי חד גדיא חד גדיא.

אבל אל תדאגי. אני יודעת לייצר הפוגות, להביט בצבעים היפים, באנשים המופלאים שמפעימים בהתנהגותם האצילית, לטייל בין איים של שמחה בלי נקיפות מצפון. יש מושג חדש: "תקוותיות" שזה לא סתם לזרוק לאויר את המילים "יהיה טוב" אלא לנקוט בפעולות אקטיביות שמשפיעות על תחושת הטוב. אני מקווה שאתמיד בה, למעני. למען הסובבים אותי.

ולמרות כל זאת, מזל שאת מתה.
ורק, רק אם בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות – רק אז בואי לבקר.