גוף שלי, חבר שלי, משא ומסע שלי
תקשיב, יש מצב שהגזמתי קצת בפעם הקודמת כששוחחנו. כלומר אני שוחחתי ואתה- לא יודעת אם ממש הקשבת. אתה לא ככ מפוקס בתקופה האחרונה
וסבלנותך פוקעת צ'יק צ'ק. אתמול גם חרבנת את פגישת החברות הטובות מהתיכון עם כל הסיפורים העבשים על עצמך וגם לא היית נחמד אלי בעליל.
any how,
רציתי להודות לך ולציין שיש הרבה מקומות בך שלא מטרידים את מנוחתי וחשוב לשים לב גם אליהם כי אני מקבלת אותם כמובנים מאליהם וזה לא הוגן כלפיך.
זה כמו כאשר הילדים באים לארוחת ערב ומנשקים אותי כאילו הייתי מזוזה. ניקור סתמי כזה. המזוזה תקועה בדש הדלת ואוטומטית זה היחס שהיא מקבלת,
בלי תשומת לב מיוחדת. לא שכל כך אכפת לי ממנה אבל אני יכולה להתחבר להרגשה שלה.
שמתי לב שמרוב שאני מקטרת אני מתעלמת מהרבה חלקים בך שהם ממש בידידות איתי. הם לא כואבים, לא מציקים, לא נודניקים.
למשל, הריסים שלי לא כואבים.
גם הגבות לא, אולי בגלל שהן די ריקות מתוכן.
גם לא הלשון, לא הלחיים, האוזניים, הגבות, השיער באף.
בתי השחי שקטים, אפילו מחייכים כשאני מותחת זרועות למעלה
המותניים ממש שמחות בתנועתן
הרחם, השחלות, החצוצרות וכל הביזנס הנלווה- שקט על פני תהום.
כיס המרה הממורמר – שקט
הכליות בסבבה שלהן, גם הכבד והטחול
השלפוחית לא כואבת וגם לא המעי הטוב הרע והמכוער
וואלה, הרוב לא כואב ועל כל אלה רוצה להודות לך. באמת.
פרופורציות בייבי, פרופורציות- אני ממלמלת לעצמי.
מצד שני, עוד לא סיימתי איתך!