רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    רגרסיה

    הפוסט נכתב תחת סערת רגשות בהיוודע ביטול פסק הדין שהתיר הפלות בארה"ב, יוני, 2022


    אני עוצמת את עיני ורואה חיזיון מופלא: מעגל ע נ ק שאי אפשר לראות את מלוא הדרה של מעגליותו מרוב שהוא רחב מיימדים ואין סופי. הוא מכיל את נשות כל העולם כולו, עומדות יחד ואוחזות ידיים. הן שותקות אך לא שתוקות. ליבן הומה ונסער.

    אני משתאה נוכח מעגל מרהיב של נשיות רבגונית וססגונית: יש ייצוג לכל הגילאים מכל היבשות, הארצות, העמים, הגזעים, הדתות.
    צבע עורן מתחלף לנגד עיני כמעשה מכחול בצבעי מים וכך גם קוי המתאר של גופן וכסותן. ילדות, נערות, נשים באמצע ובשלהי החיים. יש ביניהן מי שנתמכות בעזרי הליכה ויש שישובות בכיסאות גלגלים.
    נשים ולדניות ונשים עקרות. נשים שעוברן נעקר מרחמן בגלל נסיבות בלתי אפשריות ונשים שבחרו לא ללדת מתוך רצון שלם וחופשי.
    לחלקן יש רחם בתולית, לאחרות רחם פורייה ושל חלק מהן יבשה מזמן. יש מי שעברו הפלות ויש מי שלא ידעו טעמה של הפלה מימיהן. יש מי שממש בימים אלה מוזמנות לוועדות שונות ומשונות ברחבי הגלובוס. הן תאלצנה לבדות מעשיות, לחוש נפלשות, לשקר, להיחשף בשיא כאבן.

    כולן אוחזות ידיים בשתיקה של זעקה רועמת. הן זועמות, מזועזעות, מתוסכלות, חרדות, דואגות, לא מבינות, פוחדות מהמוגלה המתעבה ומתפשטת של בורות, רוע, הרס.
    הן שואבות כוח ממגע ידה של מי שמימינן ושל מי שמשמאלן. עומדות צמודות בהסכמה, בתמיכה, במחאה כואבת, שורטת, צורבת.

    ועוד אני רואה בדמיוני גברים מגיחים מהערפל וקוי דמותם מתבהרים בהדרגה. גם הם נוצקו במקומות ותרבויות שונים, בשפע של צבעים וטקסטורות. הם מתקרבים בפסיעות מרחפות אט אט ובזהירות כדי לא להפריע לרגע המאחד הקדוש. מאחורי כל אחת ואחת נעמד גבר, מניח בעדינות שתי כפות ידיים רכות על השכמות, מאחורי משכן הלב. הידיים שלו תומכות, מסכימות ומחזקות.
    הן לא מנחמות כי אין על מה לנחם.

    הן שותפות לאחריות, לגורל, למחאה.

     

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    על הקשר בין משחק לאהבה

    אם תשאלו אותי מה זיכרון הילדות הכי חי שלי אענה מיד: ניתוח הפזילה ואבא משחק איתי. למה הניתוח? כי הדוקטור הכי מפורסם במדינה הציב מול

    המשך קריאה

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה