אני עוצמת את עיני ורואה חיזיון מופלא: מעגל ע נ ק שאי אפשר לראות את מלוא הדרה של מעגליותו מרוב שהוא רחב מיימדים ואין סופי. הוא מכיל את נשות כל העולם כולו, עומדות יחד ואוחזות ידיים. הן שותקות אך לא שתוקות. ליבן הומה ונסער.
אני משתאה נוכח מעגל מרהיב של נשיות רבגונית וססגונית: יש ייצוג לכל הגילאים מכל היבשות, הארצות, העמים, הגזעים, הדתות.
צבע עורן מתחלף לנגד עיני כמעשה מכחול בצבעי מים וכך גם קוי המתאר של גופן וכסותן. ילדות, נערות, נשים באמצע ובשלהי החיים. יש ביניהן מי שנתמכות בעזרי הליכה ויש שישובות בכיסאות גלגלים.
נשים ולדניות ונשים עקרות. נשים שעוברן נעקר מרחמן בגלל נסיבות בלתי אפשריות ונשים שבחרו לא ללדת מתוך רצון שלם וחופשי.
לחלקן יש רחם בתולית, לאחרות רחם פורייה ושל חלק מהן יבשה מזמן. יש מי שעברו הפלות ויש מי שלא ידעו טעמה של הפלה מימיהן. יש מי שממש בימים אלה מוזמנות לוועדות שונות ומשונות ברחבי הגלובוס. הן תאלצנה לבדות מעשיות, לחוש נפלשות, לשקר, להיחשף בשיא כאבן.
כולן אוחזות ידיים בשתיקה של זעקה רועמת. הן זועמות, מזועזעות, מתוסכלות, חרדות, דואגות, לא מבינות, פוחדות מהמוגלה המתעבה ומתפשטת של בורות, רוע, הרס.
הן שואבות כוח ממגע ידה של מי שמימינן ושל מי שמשמאלן. עומדות צמודות בהסכמה, בתמיכה, במחאה כואבת, שורטת, צורבת.
ועוד אני רואה בדמיוני גברים מגיחים מהערפל וקוי דמותם מתבהרים בהדרגה. גם הם נוצקו במקומות ותרבויות שונים, בשפע של צבעים וטקסטורות. הם מתקרבים בפסיעות מרחפות אט אט ובזהירות כדי לא להפריע לרגע המאחד הקדוש. מאחורי כל אחת ואחת נעמד גבר, מניח בעדינות שתי כפות ידיים רכות על השכמות, מאחורי משכן הלב. הידיים שלו תומכות, מסכימות ומחזקות.
הן לא מנחמות כי אין על מה לנחם.
הן שותפות לאחריות, לגורל, למחאה.