הדרן

את עומדת מאחורי הקלעים. הקלעים הם וילון קטיפה בצבע אדום עמוק כמו הסוביניון קברנה שמרדים אותך אחרי הלגימה הראשונה. הוא גולש ברכות כבדה עד הרצפה ואת יכולה להריח קורטוב של אבק שעולה ממנו. את מלטפת אותו כרוצה להישען עליו אבל הוא משענת קנה רצוץ ואת מועדת ומניחה לו. יפה הוילון אבל לא שימושי כרגע.

עינייך עצומות. את קופצת מרגל לרגל, מטלטלת את כתפייך ומנענעת את זרועותייך. הופ הופ הופ הופ. התרגשות, דאגה וקוצר רוח מתערבבים זו בזה.
את נוקשת בעקבייך ברצפה בקפיצות קלות בקצב אחיד. פיך פעור קצת וקולות מארץ זרה מוגרים ממנו. אמרו לך שאם תעשי כך שלושים פעמים זה טוב לחילוף החומרים.

את עוברת לטקטיקה אחרת: שתי כפות רגלייך במגע מלא עם רצפת העץ. הברכיים שקטות ואת משקשקת אותן קדימה ואחורה. הכל רוטט: השוקיים, הירכיים, הבטן, הישבן, המותניים, הכליות, כיס המרה, שלפוחית השתן. הריאות מתנגשות בעדינות זו בזו. הדם סוער והצלוליטיס גועש.
השדיים מתרוצצים מצד לצד בקול תרועה כשהם פטורים מחזייה ומאחזקה. הולמת אותן מלאכת השחרור. עוד מעט יברח לך פיפי. אסור שזה יקרה לך לפני ההופעה אבל הנענוע מלא המרץ נעים לך.
את עוצרת, קצת מסוחררת. עינייך עדיין עצומות. את מאפשרת לשתי כפות רגלייך לשאת בחלוקת הנטל שווה בשווה, כמו במדינה שלך. נטל משקלך, גובהך, רוחבך ועובייך, קוי המתאר והאנרגיה שלך– שווה.

את נושמת. את שמה לב שאת שמה לב לנשימה שלך. לקרירות ששורה בתוך מעברי האויר בנחיריים כשהם מתרחבים בשאיפה ומתכנסים בנשיפה.
את מניחה את כף יד שמאל על כף יד ימין ואת שתיהן על בית החזה שהודף אותן החוצה לעולם בשאיפה, והן דוחסות אותו חזרה בנשיפה. בין לבין את עוצרת לפאוזה, שמה לב לבטן המתהדקת ולאיסוף השרירים שמתרחש מאליו בפריפריה הדרומית ובנשיפה איטית מאד שמלווה ברחש דקיק ארוך, הוא חוזר למקומו הטבעי. אחרי שלושה סבבים כאלה את חשה טיפה סחרחורת ואת הלמות הלב שחווה האטה מטאורית.

נדמה לך שאת מוכנה. קצת נשנקת אבל יודעת שלמרות הבגים בחומרה וההתרגשות יהיה בסדר. עוד דקות ספורות תעלי לבמה. את יכולה לדמיין את רוחבה את אורכה את גובהה, את המרחק בינה לבין השורה הראשונה ומקווה שהיא לא קרובה מדי. את מציצה דרך חרך ולוכדת את המראות. הנגנים כבר ממוקמים במקומם. את שומעת את תערובת הצלילים של כיוון כלי הנגינה ורק את התוף את לא שומעת. הקולות הרוחשים באולם הם מאיץ החלקיקים הדרוכים שבך. עוד רגע קט המסך יעלה על הפוטנציאל הנוצץ שלך ואת תפסעי למרכז הבמה כשמחשוף כפות רגלייך (ולא של לאה גולדברג) עדוי צמידים מקשקשים ופדיקור טרי מאתמול.

זהו מופע סולו שלך. את משכנעת את עצמך שאם כל הכרטיסים נרכשו מראש אז ברור שהקהל אוהד. כל תנועה, כל סחרור, כל הנפת רגל, כל הבעת פנים- כל מחווה שלך תתקבל באהבה וללא ביקורת. גם אם תעזי לשיר פתאום.

המסך עולה בדיוק בזמן. את לא אוהבת איחורים. הבמה חשוכה אבל אלומת אור עוטפת את דמותך ואת פנייך מקבלות מחיאות כפיים רועמות. בהדרגה את מקוששת ביטחון ופוצחת בריקוד במלוא ההתמסרות לרגע הנרקד.

בסוף המופע אינך זוכרת דבר מלבד שאגות הקהל שמבקש הדרן.

הקהל הוא את.

50Sari Lavi, ורד שם טוב ו48 נוספים

34 תגובות

לייק

תגובה

שתפי