רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    מה אפשר ללמוד מליזי?

    ליזי האוול היא רקדנית. היא רקדנית בלט שרוקדת מגיל שש.
    היא עושה שפגטים באויר ומרחפת על גבי המוסיקה כמו שאני רק יכולה לדמיין את עצמי מרחפת בתנאי שאעצום עיניים חזק חזק.

    היא עושה זאת על במות מקצועיות מה שדורש אומץ מכל בת אנוש אבל בעיקר ממנה, אחרי כל מה שעברה ועוברת בחייה הקצרים רצופי הכאב. היא מפגינה נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה וגם שלא להתפעל מהחוסן הנפשי שצברה במשך השנים.

    ליזי היא אישה צעירה ושמנה.

    כמעט כל יום בחייה היא בחרה מחדש ללכת לשיעור ריקוד למרות שהיה לה ברור מראש שיקניטו אותה, יעליבו ויתעללו בה על המראה שלה. עם הפחד המצמית הזה הלכה כל ערב לישון ובבוקר בחרה שוב לרקוד.
    בגיל 12 פגשה מורה שאמרה לה שעד שלא תרזה אין לה שום סיכוי להיות רקדנית.
    אפשר לקבל שיתוק ילדות וילדים ממשפט כזה, מה עוד שלא המציאו עדיין חיסון נגד מבוגרות מרעילות/ים. 

    היא לא יכולה לרזות כיון שהיא נוטלת תרופות על בסיס יומי כדי להימנע מעיוורון והן גורמות להשמנה אבל הן לא משתקות אותה ולא גורמות לה לוותר על התשוקה הגדולה שלה לרקוד.

    ליזי פרסמה סרטון בו היא מבצעת פוזיציה סיבובית מוכרת בבלט והוא הפך לויראלי. כמויות הרוע הנוטף מהתגובות שקיבלה קשות לעיכול ובכל זאת למרות  מסלול הסבל היא זו שזכתה בתפקיד נחשק מתוך 300 רקדניות.

    ג'ורדן מאטר הוא ג'ינג'י נמרץ שזה כבר לזכותו והוא גם סופר אמריקאי, שחקן וצלם שמתמחה בצילום רקדניות. יש לו יכולת יוצאת דופן ללכוד את מהותו של אדם ולספר את סיפורו דרך המצלמה. כאשר חיפש שתי רקדניות לצלמן עבור עטיפת ספרו החדש, בחר מתוך אלפי מועמדות דווקא בליזי.

    תמצית הסיפור על בריונות והתעללות רבת שנים בגלל מראה גוף, על גדולתה של דודתה שדחפה אותה להגשים חלומות ויהי מה, על חוסן נפשי ודימוי עצמי – מעט מהתכולה הזו מסתתרת מאחורי כל משפט בסרטון הזה.
    אני רוצה לחסוך לכן/ם זמן ולהצביע על דקה כזו או אחרת שתהיה יותר משמעותית לצפייה אבל לא אעשה זאת כי נדמה לי שיש כאן סיפור ומסר משמעותיים עבור כולנו.
    וכשהסרטון כמעט מסתיים, מחכה לנו עוד משהו בדקה 7:25.
    זה הסרטון
     

    אין לי מושג ממתי במהלך ההיסטוריה נעשתה החיצוניות הפיסית כל כך משמעותית ומעסיקה אותנו ביחסנו עם עצמנו ומול אחרים.
    האם חווה היתה יפת מראה בעיני אדם או שפשוט לא היה אז טינדר?
    האם הוא נראה בעיניה גבר חלומותיה או שקיבלה שוק מההתאמה שעשה לה היושב במרומים?

    האם העיסוק בדימוי גוף הוא נחלתנו כחלק מהתפתחות היסטורית אוניברסלית או שזהו טבע האיש ובעיקר האישה, מבטן ולידה?

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    על הקשר בין משחק לאהבה

    אם תשאלו אותי מה זיכרון הילדות הכי חי שלי אענה מיד: ניתוח הפזילה ואבא משחק איתי. למה הניתוח? כי הדוקטור הכי מפורסם במדינה הציב מול

    המשך קריאה

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה