פינלנדי, קרואטית, ספרדיה, שתי אמריקאיות וישראלית אחת – זו לא תחילתה של בדיחה אלא קצה חוט של סדנת תנועה שהחלה בסטודיו והשתרבבה לה בהדרגה לרחוב הניו יורקי כששיאה בפארק תלוי ומיוחד בשכונת צ'לסי בניו יורק. – HIGH LINE PARK
כן, אנשים ואנשות, רקדתי ברחובות וזה היה נפלא !
המשימה הייתה להתחבר לקצב החיים: זה שבטבע על מופעיו השונים, זה שברחוב ולשים לב לרחובות שונים עם קצב חיים שונה, וכמובן לקצב הפועם בתוכנו. גם לקצב הטבעי שלנו, גם לקצב שאנחנו מאמצים לעצמנו בהתאם לנסיבות.
יצאנו מהסטודיו לרחוב בדרכנו לפארק טומן ההפתעות. התבקשנו להתקדם תוך כדי תנועה חופשית וליצור קשר עם העוברים ושבים. לפתות אותם בעזרת תנועה, קולות, טריקים ושטיקים ככל שהאומץ, התעוזה והיצירתיות אפשרו לנו. ההתלבטויות התנגשו זו בזו והתקבלו החלטות בדקות.
התיישבתי על ספסל ליד זוג צעיר שהיו עסוקים בשלהם, כשהשלהם היה הסלולרי הכל יכול. סנטימטר אחר סנטימטר פלשתי למרחב הפרטי שלהם וחברי לקבוצה הצטרפו בעליזות.
מה לא עשינו כדי לקבל מהם מעט תשומת לב? רקדנו, קיפצנו לגבהים בלתי יאומנים, התגלגלנו על הרצפה לרגליהם, זלגנו מהגדר שמולם, מחאנו כפיים, תופפנו זה על זה, נקשנו שיניים, קרקשנו טראנס ושרנו יודלים – והזוג לא הרים עיניים ולו לא לשנייה! דוז פואה לאייפון.
אבל רוחנו לא נפלה. כאילו שמו לנו פלפל באתם יודעים איפה – המשכנו לרקוד לאורכו של הפארק. ואז אירעו ניסים קטנים בזה אחר זה: פרצופים חמוצים התיישרו, עיניים נמנעות התעוררו, ויכוחים בין בני זוג פסקו, נולדו דיאלוגים משעשעים חוצי גיל, פגשנו חיוכים מאירי פנים והיו גם שהצטרפו לחלק מהדרך.
אם לוקחים בחשבון שהיינו קבוצת א.נשים קטנה יחסית, מתרבויות שונות, זרים לחלוטין זה לזה ונפגשנו לראשונה למילוי משימה משותפת – אני עדיין אוצרת בתוכי את התרוממות הרוח מהקשר הזמני שנולד עם עוברי האורח. עבורם כמו גם עבורי אותו יום החל עם כוונה מסוימת והסתיים בהפתעות מרחיבות לב וריאות.
הצהרה מהפופיק: כל מה שאני מניחה כאן יכול להתקיים רק כאשר אני צורכת כמה שפחות סחי, רוע וזוועות. מידות נפשי קטנות עלי ואני מחויבת אלי ולמי שבעוטף שלי.
צפו בסרטון של עוד איש הירואי מהרבים והרבות שנחשפנו אליהם.ן – השבוי המשוחרר שגיא דקל חן.
https://www.youtube.com/watch?v=nflbvTepb4k