בסוף השיעור, אחרי שהסטודיו התרוקן אבל אנרגית הקירבה עוד שהתה באויר, היא ניגשה אלי עם שני הבלטים המציקים בעמוד השדרה, עם הקרע בכתף, השומן העודף לדעתה, היופי שדהה (גם לדעתה המאד פרטית) – כל התכולה הזו וחיוך ענק בעיניה הפעורות לרווחה ובנשיפה אחת ארוכה אמרה:
"את לא מבינה בכלל מה זה עושה לי הריו אברטו הזה. (היא עוד בשלב המוכר שהשם משתבש בפה). שתדעי, ששנים חיכיתי בדיוק לזה. לא ידעתי אפילו למה בדיוק אני מחכה. ידעתי שאני כמהה לתנועה, שהלב שלי יוצא אליה ושהכי נמאס לי מכל העצות של "תשמרי על עצמך, תנוחי ואל תזוזי".
אקסקיוז מי?!? מי אתם שתדעו מה טוב בשבילי? ושתדעי שחיפשתי מדיטציה בתנועה ואת לא מופיעה ראשונה בדירוג."
טוב זה בגלל שהשיווק שלי בגוגל הוא דרק. אז איך בכל זאת בחרת בריו אביירטו מכל האפשרויות?
"לא יודעת, הלב בחר ואני כאן. מצידי לתמידדדד."
ברור שהפכתי לשלולית. אבל דבריה גם הזכירו לי משהו שאני יודעת על עצמי: אם במשך כל השבוע אני מחכה בכיליון גוף ולב למפגש הבא, סימן שאני במקום המאד נכון לי. לא שאני מכריחה את עצמי כי הבטחתי, כי צריכה, כי שילמתי, כי לא רוצה לאכזב, כי כי כי.
וגם – שאני אוהבת קבוצות לייב. אני זקוקה למבט הישיר בעיניים. אני זקוקה להיות לחוד לפעמים אבל לחוש עטופה מסביב.
אני זקוקה לעוד א.נשים לצידי ואיתי כדי לרקוד, להשתטות עד כלות, לצחוק, להתרגש, לשתף, לשתוק.
אני זקוקה לעוד א.נשים לצידי ואיתי כדי לרקוד, להשתטות עד כלות, לצחוק, להתרגש, לשתף, לשתוק.
רוצה יחד.