אחד הספרים שאני אוהבת לחטט בין דפיו החכמים, בעיקר לקראת יום הולדתי, הוא הספר "מסר האנשים האמיתיים" בו נגלו לי בפעם הראשונה שני מנהגים ששובים את ליבי עד היום.
האחד: האוברג'ינים חוגגים את מה שנחשב אצלנו כיומולדת באופן שאין לו שום קשר לגיל הכרונולוגי. הם מאמינים שהזמן החולף מאפשר לאדם להפוך טוב יותר, לבטא יותר ויותר את הווייתו. כולם בשבט- כולל המנודים, הפחות אהודים- זכאים להכרה בכישרונם ותרומתם הייחודית כמו "שומרת הסודות", או זו שמרפאה בעזרת הקשבה וכד'.
החוקרת האמריקאית שכתבה את הספר זכתה להכרה בכישרון הרפואה שלה בעזרת הריקוד והמוזיקה כאשר לימדה את בני השבט לרקוד בזוגות ולתופף בקצב הוואלס. אני בהחלט יכולה לדמיין סצנה קולנועית מוזרה ומשעשעת כזו.
כיון שרק האדם עצמו יכול לדעת בוודאות שכישרונו השתבח – הוא או היא מודיעים מתי הם מוכנים לחוות את תחושת הערך העצמי ומזמינים את השבט למסיבה וזו מהות החגיגה. מקסים, לא?
המנהג השני:
מתנה היא דבר שאדם רוצה ואתה מעניק לו.
זו אינה מתנה אם אנחנו מעניקים את מה שאנחנו רוצים שיהיה למקבל המתנה.
ויש לזה המשך: למקבל המתנה יש זכות להשתמש בה, להעבירה הלאה, להרוס אותה. היא שלו ללא תנאי ואין לצפות לתמורה חזרה.
נו שוין – על זה אני צריכה עדיין להתאמן. מצד שני, איבדתי את עגילי היהלומים היחידים שהיו לי בחיי, דקותיים אחרי שהוענקו לי מידי הורי האוהבים ללידת בכורתי. הם לא ידעו שלי די לתת חמישה זוגות עגילי פלסטיק צעקניים ואף לא יהלום אחד.
מצד שלישי, יש מתנות שאנחנו מעניקים ומקבלים כל הזמן ומאד כיף להשאיר אותן אצלנו: כאשר מצחיקים אותנו, כאשר משאירים לנו למשמרת מילות אהבה ועידוד, מעניקים לנו חינם אין כסף תמיכה, נאמנות, מסירות, דברי ידע וחוכמה משנת חיים.
החלטה שקיבלתי ממש כעת:
מיום הולדתי האו טו טו כאן – 26.10 ועד 26.11 לחודש ימים, אשמח להעניק לך טיפול במים בהנחה משמעותית בתנאי שאת/ה ממש רוצה מתנה זו מתוך אהבה עצמית. מתוך הרצון להחלץ מהמתח, מהשגרה של הסגר החונק, לאוורר רגשות או מכל נימוק שמתאים לך.
ולא, לא תהיינה תזכורות כי ככה זה כאשר מאד רוצים במשהו – אין צורך באזכור נוסף.
פניה – כאן
אנא שתפו, תייגו, בצעו את זממכם הטוב בהזמנה זו.