דיסקים- אאוט, זיכרונות – אין

כאשר אני מחליטה להיפטר מ 500 הדיסקים שליוו אותי שנים רבות, אני מבינה שלמרות שמזמן עברתי לטכנולוגיה מתקדמת עדיין קשה לי להיפרד מהם.
אני סוקרת את אוקיינוס המוזיקה המונח בספריה:
מרגשת ומדרבנת, דרמטית ומשעשעת, תוססת וגם כזו שמרגיעה את הווליום והנשמה.
ישראלית, לטינית, צוענית, אינדיאנית, טיבטית, אפריקאית, סינית, טראנסים, מנטרות, דיסקו ורוק,
שירי שטות ושירי הגות, צ'ילאאוט וצ'יל אין, קלאסית- קלאסית וקלאסית עם טוויסטים מפתיעים,
מוזיקה למחול ולסרטים, מוזיקה שמיימית לטיפולים במים.
אה קיצר – שפע עצום בשווי המענק הכספי שכולנו יחד נקבל וכל זה בדיסקים שעבורי עבר זמנם אבל יש מי שלוטשים אוזניים אליהם.
אז תודה רבה ו"זול זיין מיט מזל", כלומר: שהשלום והברכה יישרו על גלגולם הבא.

במשך שעות התעסקתי עם האוצר:
ליטפתי אותם, חפרתי להם בבטן, מחיתי מהם אבק, קראתי את המילים המצורפות, התרפקתי על האיורים ועל מגע עטיפות הנייר.

פיתום גם נזכרתי שחנצ'ו היתה באה איתי לסדנאות הראשונות על תקן של סו-מנחה ומחליפה דיסקים בשרשרת כדי שהמוסיקה תזרום ואני אתעסק בעיקר.

ניפיתי אותם, סידרתי, זרקתי, נפרדתי, החזרתי חזרה למדף, דחפתי לתיק כדי להאזין באוטו, שמרתי לחברים שיגיעו בערב, לאלה שתבוא לנקות מחר (היא אוהבת מוזיקה איטלקית) וחילקתי לשקיות ולקופסאות.

הרגשתי כאילו אני עוברת תהליך של בחירת ערכים מובילים בארגון כאשר בסופו יש לדבוק רק בטופ שבטופ.

לא קל לי לשחרר אותם. יש דיסקים שכרוכים ברגשות חמים ומזכירים מסעות אישיים ונקודות ציון בתולדותי.

יש את אלה שרכשתי בחנות דיסקים בשינקין של בואנוס איירס. השעה שתיים בצהרים, אני יושבת על כיסא עץ גבוה, מקשיבה באוזניות לעשרות דיסקים בניחותא, מתמוגגת מהנאה, עד שמזנקת בפאניקה: פיספסתי את הפגישה האישית עם יוצרת ריו אביירטו לה ציפיתי בהתרגשות דרוכה, זו שנקבעה לי בדיוק באותה שעה לפני חצי שנה.

יש את שיר מספר 8 בדיסק ההוא שפתח את השיעור הראשון של הקורס במרכז ריו אביירטו בבואנוס איירס והוא נחרת לנצח, או המנטרות שלצליליהן הייתי נרדמת כל ערב, מתגעגעת לבית הרחוק ממנו בחרתי להתנתק לחודש.
יש דיסקים שמזכירים את המפגשים לקהל אקלקטי במיוחד (תיירים מצרפת, ניו אייג'ים, הומלסים, אוהדים שרופים) בחוף פרישמן באוגוסט קודח של שנת 2003. באחרים חצובים מעגלי תנועה גדולים במיוחד ( 100-200 ואפילו כמעט 300 משתתפים) עם אנרגיה מטורפת באויר או מוסיקה שמיימית לטיפולים אישיים ואינטימים.

איך אפרד משירי המחאה הנוקבים של מרסדס סוסה המופלאה, מ"כוורת" בהופעה החיה הראשונה שחויתי בפסטיבל ערד כשריח הג'ויינטים המהול בריח השתן בחצרות הבתים נישא באויר או מהמנטרה שעלתה כל שחר מהנהר ברישיקש שבהודו והתעקשתי בהמשך היום להגיע לשוק כדי לרכוש אותה בדיסק.

אך יש דיסק אחד אותו אשמור למזכרת כי הכנתי אותו עבור אמי על פי בקשתה להנחות סדנה משפחתית לכבוד יום ההולדת ה- 75 שלה. לא היתה מאושרת וגאה ממנה.
אחרי שנה היא נפטרה.

בעודי טמונה עמוק בתוך המשימה עלה ביוטיוב סרטון סוחף מן העבר.
קחו לעצמכם שלוש דקות לנענוע עם האנרגיה המדבקת הזו ואז חזרו לכאן.

מקרנה היה ריקוד חביב עם מוזיקה קליטה ושמחה, תנועות חזרתיות כולל עיכוסים סקסיים ומילים אידיוטיות שלא היו עוברות היום בשלום ואילו אז גם עוברים היו שרים אותן.

ומה עניין הלחלוחית שעלתה בעיני?
אולי כי הסרטון צולם באוסטריה ומעלה געגוע לאבא שכל חייו בארץ כעס על שנואי נפשו אך התגעגע לארץ ולתרבות בה נולד.
אולי געגוע למעגלי התנועה המחברים ומקרבים זרים בשעה שהיום ההתגודדויות הן זועמות ולמטרות מסוג אחר לגמרי.
אולי כי שמחה המתפרצת בטבעיות היא זיכרון דחוק ובתקופה זו צריך לאוורר אותה לפעמים במאמץ.

אם האוסטרים המאופקים יוצאים מגדרם אז גם אתם יכולים- קבלו אותו שוב