רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    וירוס

    מעולם לא יצאתי באמצע מופע מחול גם אם לא אהבתי אותו.
    מעולם לא יצאתי כל כך נסערת באמצע מופע מחול.
    מעולם לא קמתי, פכרתי את כפות ידי מול פי כמגבר קול וזעקתי מול 760 יושבי ההיכל מול קילומטרים של טקסטים בוטים, גסים, מעליבים ומטלטלים שיצאו כמו שלשול מפיו של הרקדן שעמד מוגבה מכולם:
    דיייייי! שתוק כבר!, צעקתי בגרון ניחר.
    תראו, אני לא מתיימרת להיות מבקרת מחול. הכוריאוגרפיה העשירה, התפאורה החיה, הרעיונות היצירתיים, הכל ממוקם בצמרת היצירות המשובחות.
    אין ספק שהרקדנים עילויים אחד אחת ותנועתם מושלמת, פשוט הלסת נשמטת. כשאת יושבת בשורה ארבע באמצע והם לבושים בבגד צמוד עור, האנטומיה שלהן.ם טופחת לך בפרצוף. טיפות הזיעה הנוטפות מהלחיים, חותם הכתמים הלחים מתחת לבתי השחי, הנשימות העמוקות, יפי הנעורים. את מתפעלת מהיכולת הגופנית העילאית ומדמיינת אותך במנח של גשר גומי לאחור.
    אני פורטת כאן רק את נימי החוויה האישית, הרגשית, הספציפית שלי. אני יודעת שיש מתנגדים לה, אני יודעת שיש מי שלא הקשיבו כלל למילים ונשאבו רק לתנועה המתחוללת על הבמה. אני גם יודעת שנהרין הוא יוצר מאתגר נורמות, וכבר בעבר היו יצירות שלו שעוררו תגובות חזקות.
    למחול כמעשה אומנות יש השפעה רגשית, תבונית, ערכית, רוחנית לעתים – הפעם לא יכולתי לשאת יותר.
    אוהד נהרין ביצירתך "וירוס" – הבסת אותי.

    אני והחולשה בברכיים ביקשנו סליחה מכל יושבי השורה וקרסנו על הכיסא הראשון שקיבל אותנו ביציאה מהאולם. אישה שעברה לידי ביקשה את רשותי לחבק אותי. נעתרתי לה בחיבוק מכיר תודה.

    כבר הפתיחה בשירת גברים בערבית היתה הלם עבורי וצרבה את אוזני. לא הקשבתי למלודיה אלא לקולות הגבריים העזים שהעלו בי אסוציאציות מפלצתיות. נשאבתי בבת אחת לרעש ההמון בפריצת הגדר, לצרחות הגבריות בנובה, לצ'פחות שהוטחו בילד בלונדיני שנחטף ממיטתו המום, לשאגות הליווי ההזוי של החטופים המשתחררים- כל אלה לא היו שירה למחול מודרני אלא מסה של קולות עזתיים אכזרים.
    בעיקר השפיע עלי העיתוי: המופע התרחש ביום הנורא שבו נרצחו שישה חטופים. כמנויית מחול לא קראתי על מה המופע וחשבתי שבאתי להקליל את רצפת הבטון שמונחת בלבי. טעיתי בחוסר אחריות כלפי.
    ואולי לא.
    יצירת המחול "וירוס" עלתה לראשונה ב -2001. בהשראת המחזה הגרמני "העלבת הקהל" מאת פטר הנדקה. בתוספת תבליניו של נהרין וירוס המופע מייצג תקופה של כאוס וחוסר יציבות בזמן שישראל היתה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, פחד ברחובות בגלל פיגועי התאבדות רבים כמו בדולפינריום בתל אביב, בירושלים ובערים נוספות, שגרמו למאות הרוגים ופצועים. היתה אי ודאות פוליטית כאשר אריאל שרון נבחר לראשות הממשלה במקומו של אהוד ברק, מיתון כלכלי חריף בעקבות המשבר הביטחוני, ירידה בהשקעות הזרות, בניית גדר ההפרדה במטרה להקטין את מספר הפיגועים ולחצוץ בין ישראל לשטחי יהודה ושומרון וקריסת ענף ההייטק.
    בתוך המורכבות הזו, היצירה "וירוס" של להקת בת שבע עלתה עם שפה תנועתית של מתח ואי-סדר, טקסטים מתריסים בחריפות ומוזיקה עוצמתית, שהציגו חוויה מטלטלת שתואמת את חוסר הוודאות של התקופה. כך היה גם השנה כאשר המופע רלוונטי במיוחד והפרובוקציה- אהובתו של נהרין – נגעה בפצע פתוח ששופכים עליו זפת רותחת.

    כששאלו אותו על כך, הוא אמר: "המילים הן עוד שכבה של תנועה. הן לא באות להסביר, אלא ליצור חוויה. הן יכולות להיות חודרות, מציקות, מעוררות מחשבה – בדיוק כמו התנועה, אני לא רואה משהו נפרד."

    הפיק לקראת סיום המופע היה רקדן אחד לבוש בחליפה שחורה, עומד ובמהירות ובטון מונוטוני יורה מפיו במשך נצח טקסט שפונה לקהל, באופן בוטה, מעליב וגס ומטיח בו אמירות חדות ומאתגרות מאד. השימוש במילים הוא דחוס, בלי נשימה בין לבין, לא מתנצל וחוזר על עצמו שוב ושוב. כמו למשל, ברוכים הבאים, נמושות יומרניות, מלחכי פנכה של המולדת. בקרוב תזוזו. תתכוננו.

    החוויה עבורי הייתה ממש חזקה ונודניקית- לא רק פיזית, אלא גם רגשית. חשתי כאילו מישהו אוחז בי בשתי זרועותי וממש מטלטל אותי בחוזקה קדימה ואחורה. המילים הפרובוקטיביות נגעו במוגלת הכאב, התסכול והזעם שלי בשעה שהן מחזקות את מה שאני מסכימה אתו אבל חווה חוסר אונים מתמשך.

    אני מבינה את כוונת היוצר ויודעת שחוויתי מראה מולי / מולנו כעם: אנחנו ממשיכים להקריב חיים ולשלם מיסים למרות שנעשה בהם שימוש נתעב. היה שם אחד הרמזים שעשה בי שמות. בדמוקרטיה פלוס מינוס שלנו אני לא יודעת איך עושים מרד אזרחי והתחושה שזורקים לנו צואה בפנים ואנחנו ממשיכים לממן אותה היא יותר מסכין נעוצה במעיים.

    מעולם לא יצאתי באמצע מופע מחול גם אם לא אהבתי אותו.
    מעולם לא יצאתי כל כך נסערת באמצע מופע מחול.
    מעולם לא נותרתי ממופע מחול עם תחושה של צליפת שוט.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    פחד במה

    כאשר השתתפתי בקורס בתיאטרון האימפרוב, עשיתי משהו שדומה בתחושה לנסיעה ברכבת ההרים המפחידה בלונה פארק: רוצה אבל פוחדת. רציתי להתנסות בסוג כזה של אימפרוביזציה שברובה מילולית  וחשבתי שהקורס ילטש לי

    המשך קריאה