
לפעמים נורא בא לי להרים רחפן בשמי הסטודיו. כזה שישייט מעל לראשי הרוקדות וילכוד את התנועה הרוחשת בו בהשפעת לחשים, קסמים וניסים.
בשיעור המסכם של השנה לפני היציאה לפגרה (לא, לא הפגרה הבזויה שלהם!) ביקשתי לרקוד במרחב עם תנועות מתכנסות ומאד קרובות לגוף ולשים לב לתחושות שעולות ולרגשות שמתלווים לתנועה באופן הזה. מנגד, ביקשתי לשלוח את התנועות רחוק מממרכז הגוף ולהרחיב אותן עד כדי הגזמה פרועה.
ואז זה קרה: האנרגיה בסטודיו השתנתה, הן הפיחו בו רוח צוהלת והפגינו נוכחות מבלי להפריע לאחרות. הזרועות והקוקואים התנופפו לכל הצדדים, לשמלות היתה נשמה משלהן (ביקשתי שתגענה עם שמלות רחבות לשיעור האחרון), והקלילות תפסה מקום של כבוד במרחב. מה אגיד ומה אספר, רקדנים סופים היו מחווירים לעומתן.
עכשיו האמת ניתנת להיאמר: נשים מבוגרות זה לא כזה להיט ויזואלי לעיניים זרות. בטח לעיניים ללא חמלה. כל המקבץ הזה של כתמים, קמטים, איברים נפולים, סנטרים כפולים – לא בא כל כך טוב לעיני המצלמה הזרה.
איך אימאשלי היתה נוהגת לומר ברוב טקט בו הצטיינה: אם את לא רוצה להזדקן תתלי את עצמך בגיל צעיר. ייקית, נו מה.
אבל כאשר עיניהן בורקות, הן רוקדות כמו ילדות, משתטות ללא בושה, צוחקות בקול משוחרר ואפשר כמעט מוחשית לראות את עול היום-יום נושר מכתפיהן ולו לשעתיים- אני ננגעת עד עמקי נשמתי הזקנה. אני יודעת מי נוהגת שעה את כל הדרך בפקקים, מי נמצאת כעת בהפוגה בין טיפולים, מי התאלמנה לפני חודש, מי מטופלת בהורה חולה ובקושי נושמת, מי הגיעה ביישנית וקפואה, מי ליבה נסדק מגעגוע לילדיה ונכדיה שמעבר לאוקיינוס, למי יש נכדים לוחמים ומי סתם מוטרדת מהקנס ששילש את עצמו.
אה קיצר, הרחפן המיוחל לא יראה את כל זה. הוא יראה רק יופי נדיר במינו.
