רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    שחרור היסטרי

     

    לקרמר, הגבוה והגרמי, זה עם שיער הכרבולת, היו כניסות מוטרפות לדירה של סיינפלד, כאילו הוא והמזג החם שלו עפים פנימה ללא שליטה ואני הייתי נקרעת מצחוק כל פעם מחדש. נקרעת. אבל כשאחת הרוקדות עשתה זאת בוקר אחד, לא צחקתי. ידעתי שהיא מטפלת שנים באמה האהובה והחולה מאד ושהיא בסחרחרת של רגשות קשים ובכל זאת מקפידה להגיע לכל השיעורים.

    באותו בוקר היא איחרה והכניסה הסוערת שלה נראתה כאילו יד נעלמה מטיחה אותה בנוסח קרמר לתוך הסטודיו. מייד היה ברור שהיא חייבת לפרוק כעת את המתח האדיר בו היתה שרויה. יחד עם מוזיקה בהתאמה, כולנו חיקינו את התנועות החד-משמעיות שלה לביטוי סבך הרגשות, חזרנו על המילים והמשפטים כדי לתת להם משנה תוקף, הענקנו הסכמה ללא משוא פנים לקולות המרים שהמריאו לצרחות ולקחנו את אורכו של הזמן ככל שהיא הזדקקה לו- עד שהוקל לה.
    גם לנו.
    היא נשמה עמוקות ואמרה: זהו, השתחררתי. איזו הקלה. תודה שהייתן איתי.
    זה היה הסימן להמשיך במפגש.
    כמעט כל פעם כאשר מישהי או מישהו רוצה להצטרף לקבוצה הרוקדת ריו אביירטו ואני שואלת: מה הבקשה לעצמך? – עולה המילה "שחרור". סוג של כמיהה עמוקה שלפעמים הגיע הזמן לממש אותה, לשנות דפוסים שמקומם בבוידעם, להחלים דרכה.
    זה לא מאמר לכן אני מקצרת ורק מציינת ששחרור הוא מונח שמכיל הרבה רבדים: פיזיים, רגשיים, מנטליים ואנרגטיים. יש מלא פרשנויות לשחרור בזמן שהחיים מחוץ ובתוך הסטודיו ניזונים זה מזה ומתגבשים למענה אישי מותאם ומתפתח, תוך כדי סיפוק והקלה.
    תחושת השחרור האישית שלי לא באה משום מקום ולא בבת אחת. שומו שמיים כמה ממושמעת הייתי. החשש לא להישמע להוראות ולציוויים זרם בעורקי והעיב על נעורי. לא העזתי להשתחרר מהם עד שהתעשתתי לאיטי, בקצב הלא מרדן שלי אז.
    כאשר אח שלי התעמר מכל ציוויי ומוסכמות ההורים וקפץ מהחלון מקומה שניה כדי לברוח מהמגבלה התורנית, אני הייתי עדה מקנאה מהצד ולא העזתי לבעוט באיסורים. שנים כעסתי מאד על פספוסי נערותי.
    בגיל 12 בערך, רבתי עם אבא וברחתי למרפסת המטבח. טרקתי את הדלת ועיוויתי מאחוריה פרצוף עם לשון שלוחה אליו בזעם. רק שכחתי שבדלת היה חלון זכוכית ואבא שרץ אחרי, ראה את הלשון השלוחה אליו וקפא על מקומו בתדהמה מהאומץ שלי.
    ייתכן ששם נולדה המחאה הניצנית שלי בדרך הארוכה להרפתקת השחרור.
    לפעמים היא מגיעה למחוזות רחוקים עם הפרטנרית המטורללת בתיה אורן
    ההוכחה שוכנת בסרטון כזה

     

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    פחד במה

    כאשר השתתפתי בקורס בתיאטרון האימפרוב, עשיתי משהו שדומה בתחושה לנסיעה ברכבת ההרים המפחידה בלונה פארק: רוצה אבל פוחדת. רציתי להתנסות בסוג כזה של אימפרוביזציה שברובה מילולית  וחשבתי שהקורס ילטש לי

    המשך קריאה