דיייייי! שתוק כבר!, צעקתי בגרון ניחר.
אין ספק שהרקדנים עילויים אחד אחת ותנועתם מושלמת, פשוט הלסת נשמטת. כשאת יושבת בשורה ארבע באמצע והם לבושים בבגד צמוד עור, האנטומיה שלהן.ם טופחת לך בפרצוף. טיפות הזיעה הנוטפות מהלחיים, חותם הכתמים הלחים מתחת לבתי השחי, הנשימות העמוקות, יפי הנעורים. את מתפעלת מהיכולת הגופנית העילאית ומדמיינת אותך במנח של גשר גומי לאחור.
אוהד נהרין ביצירתך "וירוס" – הבסת אותי.
אני והחולשה בברכיים ביקשנו סליחה מכל יושבי השורה וקרסנו על הכיסא הראשון שקיבל אותנו ביציאה מהאולם. אישה שעברה לידי ביקשה את רשותי לחבק אותי. נעתרתי לה בחיבוק מכיר תודה.
ואולי לא.
כששאלו אותו על כך, הוא אמר: "המילים הן עוד שכבה של תנועה. הן לא באות להסביר, אלא ליצור חוויה. הן יכולות להיות חודרות, מציקות, מעוררות מחשבה – בדיוק כמו התנועה, אני לא רואה משהו נפרד."
הפיק לקראת סיום המופע היה רקדן אחד לבוש בחליפה שחורה, עומד ובמהירות ובטון מונוטוני יורה מפיו במשך נצח טקסט שפונה לקהל, באופן בוטה, מעליב וגס ומטיח בו אמירות חדות ומאתגרות מאד. השימוש במילים הוא דחוס, בלי נשימה בין לבין, לא מתנצל וחוזר על עצמו שוב ושוב. כמו למשל, ברוכים הבאים, נמושות יומרניות, מלחכי פנכה של המולדת. בקרוב תזוזו. תתכוננו.
אני מבינה את כוונת היוצר ויודעת שחוויתי מראה מולי / מולנו כעם: אנחנו ממשיכים להקריב חיים ולשלם מיסים למרות שנעשה בהם שימוש נתעב. היה שם אחד הרמזים שעשה בי שמות. בדמוקרטיה פלוס מינוס שלנו אני לא יודעת איך עושים מרד אזרחי והתחושה שזורקים לנו צואה בפנים ואנחנו ממשיכים לממן אותה היא יותר מסכין נעוצה במעיים.
