כיתת אמן=מאסטר קלאס, היא שיעור בפני קהל אותו מעביר אמן בעל-שם. מדובר בתחומי המוזיקה, הציור, התיאטרון והריקוד.
בסדנאות אלו מוענקת הזדמנות לשיח פתוח עם האמ/נית, להתנסות למען שיפור ביצועים, לשינוי בתפיסה, לסיפורים ואנקדוטות.
אישית, פחות מעניינת אותי סדנה שעוסקת רק בלימוד טכניקה מוקפדת ומוכתבת.
שובים את ליבי רקדנים ויוצרים עם קילומטראג' מקצועי מרשים אשר בשיחה מקדימה איתם אני מגלה קוים למהותה ואיכותה של שיטת ריו אביירטו:
האידיאולוגיה, החקירה, התכנים, המשחקיות, הגישה לחיים והתנועה שמחוללת שינוי בגוף ובנפש.
כך קרה עם טלי ורטהיימר (מלהקת המחול ורטיגו), עם רנה שינפלד, וכך עם רננה רז.
רננה היא רקדנית, שחקנית, כוריאוגרפית, חוקרת סקרנית, יוצרת מרתקת ואקטביסטית שלא מתעייפת. אולי הכי קל לזכור את פניה המחורצות מ"ישראל מתייבשת" אבל טרסט מי: היא חופנת ידיה עמוק בשלל נושאים אקטואלים ומתרגמת את חלקם לתנועה וקול.
כאשר קיבלתי אישור סופי לקיום כיתת האמן איתה, כמעט ניערתי אתכם משנתכם בארבע לפנות בוקר מרוב התרגשות.
עבורי זו קבלת רשות לקלף את דמות הרקדנית המרוחקת בדרך כלל, זו שאני צופה בה משורה ארבע במרכז מול הבמה ולא משוחחת איתה בתום המופע כי היא ממהרת לפשוט את התלבושת ולנסוע הביתה ואני אצה רצה לקנות בייגלע חם אצל ריקי שמחכה בחוץ.
ידעתי שמונחת כאן הזדמנות פז להקשיב בתשומת לב לבחירות שלה, לויתורים, לאתגרים, ליוזמות המיוחדות, להצלחות.
לקבל ממנה הנחיות וזויות מבט מרעננות, להתנסות בתרגילים מתוך חומרי היצירה שלה, לראות אותה במרחק נגיעה בטרנינג פשוט מפרקת ומרכיבה את הגוף מחדש, לבלוע בשקיקה כל הבעת פנים וחיוך, לרקוד איתה ולקינוח, בהבלחת רגשנות, לנשק לה את כף הרגל בהכרת תודה.
זו היתה כיתת האומנית שלנו.
כל כיתות האמן מיועדות ללא רקדנים כמו לרקדנים, לאוהבי, מטפלי ומורי התנועה מכל ז'אנר, למי ששמחים לקבל השראה בטונות.
זהו חלקיק סולו שבוצע לכבודנו מתוך המופע "16 מיתרים וגוף אחד"
