אחרי שהסקוטר (כיסא הגלגלים) החל במסעו הסופר איטי מהצד השמאלי של הסטודיו לצידו הימני כאשר שמואל רכון עליו, ראשו מונח על "ההגה" ומבטו מוטה אלינו; אחרי שקב אחד כאילו חמק ונשמט לרצפה וחלקנו חשבו שזו טעות וצריך להיחלץ לעזרה ולהרימו אך גילו איפוק נבוך
שוב ושוב אני שומעת ממטפלות במים את המשפט: אני לא בנויה לטיפול חד-פעמי של קוצ'י מוצ'י, אני עושה רק סדרת מפגשים תהליכים. כמטפלת במים בעצמי וכמי שעוסקת בתנועה 17 שנים המשפט הזה גורם לי לזוז בחוסר נוחות. אלף, אני לא בטוחה מה זה "קוצ'י מוצ'י". האם לאחוז מטופלת בזרועותי החסונות
מה ללבוש לשיעור תנועה ועל מה לוותר ולמה? לבוש נוח נקודה קום. הכי רחוק מאיך שאנחנו מתלבשות לחתונה של הבת של ז'ניה אבל גם לא בטישרטס איתה אנחנו מנקות דגים. לא מדובר ב"רוקדות עם סלבס". ברור שיש להסיר תכשיטים כבדים וחזיות עם ברזלים. ולא, ג'ינס לא נחשב נוח. לא כיף
להצטלם תמונת פורטרט כשאני רוקדת זו ממש עבודת פרך. אם חשבתי שזה כיף אז זה לא. בהתחלה הבנתי שיש צורך בתמונות פנים ושלחתי שתיים בהן מאד השתדלתי להיראות חמודה למרות שבדיוק סיימתי לריב עם עצמי כי באחת ראו את הקמטים בצוואר שלא היו שם שלשום ובשנייה אני צוחקת כמו
ביום ההוא בת הזוג שלי לתרגיל היתה מורה למחול לשעבר, שם דבר בתחום שלה, מרצה בכירה באחד הסמינרים הידועים. אני הייתי מנחת ריו אביירטו צעירת וותק והיא פרשה אז לגמלאות והעניקה לעצמה את מתנת התנועה כשלא היא אחראית על המפגשים. כך אמרה. במהלך השיעורים היא נהגה להעיר לי בפני הקבוצה
הדבר היה ככה: קבוצת נשים נהגה לרקוד במהלך כל השנה ובום – לפני יולי התקבלה הנחתה: יש לפנות את הסטודיו לטובת קייטנות הילדים. המשפט המתריס "אז בואו נעשה גם לנו קייטנה!" החל לחזור על עצמו, מלווה בניצוצות בעיניים ובהתלהבות נמרצת. המילה "קייטנה" העלתה אסוציאציות של קיץ, קלילות, חופש, כייף, ריח
הנהלות של קבוצות כדורסל וכדורגל מקבלות החלטות להעברת שחקן מקבוצה לקבוצה על סמך מצויינות. הוא יכול להיות כריזמטי, כובש, קולע, מוסר, מגן, חרוץ ומהווה דוגמה לחבריו בקבוצה. אבל הפרמטר של התאמה חברתית לקבוצה ותחושת שייכות עדיין מוזנח למדי למרות היותו מדד קריטי להצלחתו, להצלחתה ולהצלחת המאמן. מאמן שאינו מפנה תשומת
הנהלות של קבוצות כדורסל וכדורגל מקבלות החלטות להעברת שחקן מקבוצה לקבוצה על סמך מצויינות. הוא יכול להיות כריזמטי, כובש, קולע, מוסר, מגן, חרוץ ומהווה דוגמה לחבריו בקבוצה. אבל הפרמטר של התאמה חברתית לקבוצה ותחושת שייכות עדיין מוזנח למדי למרות היותו מדד קריטי להצלחתו, להצלחתה ולהצלחת המאמן. מאמן שאינו מפנה תשומת
את עומדת מאחורי הקלעים. הקלעים הם וילון קטיפה בצבע אדום עמוק כמו הסוביניון קברנה שמרדים אותך אחרי הלגימה הראשונה. הוא גולש ברכות כבדה עד הרצפה ואת יכולה להריח קורטוב של אבק שעולה ממנו. את מלטפת אותו כרוצה להישען עליו אבל הוא משענת קנה רצוץ ואת מועדת ומניחה לו. יפה הוילון
ליזי האוול היא רקדנית. היא רקדנית בלט שרוקדת מגיל שש. היא עושה שפגטים באויר ומרחפת על גבי המוסיקה כמו שאני רק יכולה לדמיין את עצמי מרחפת בתנאי שאעצום עיניים חזק חזק. היא עושה זאת על במות מקצועיות מה שדורש אומץ מכל בת אנוש אבל בעיקר ממנה, אחרי כל מה שעברה
