רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    רגש בתנועה

    כפר חמוד ושלו ליד מדריד. כנס של כ-200 מנחי ריו אביירטו מכל העולם.
    סטודיו ענק, מפגשים עליזים ואוכל גרוע מנשוא.
    השנה: הרבה לפני המבול הנורא הזה 2017
    ההנחיה היתה להתחלק לקבוצות ולהתנועע תוך כדי הבעת רגש. לא מה אני "אמורה" להרגיש כעת, לא לסמן רגש מסוים מראש מתוך ארסנל רגשות מוכר אלא להתחיל להתנועע בתנועה פנימית קטנטונת, בלתי נראית לעין חיצונית ואז לבדוק בפינצטה מה עולה ולתת לו לבעבע החוצה.
    רגשות הם כמו צבעי יסוד. יש כמה מוכרים ושמישים בשלוף ובנוסף יש מלא גוונים שהם כאילו שלוחות שלהם ומתעתעים בנו וחורצים חותמם בתנועה ובשפת הגוף שלנו.
    בעיקר היתה זו הזמנה להסכים להיות במצב לא נודע ולקבל כל רגש שעולה בברכת ברוך הבא.
    אף אחד לא הכין אותי לעוצמת החוויה ולעובדה שהיא כל כך תהדהד בי. שאשא את הזיכרון של הפתאומיות בה פילחה את ליבי.
    היינו חמש במעגל אינטימי משלנו. הנעימה שהתנגנה ברקע היתה עדינה ומלטפת. הרבה כינורות היו שם. גם צלילי טבע.
    נכון שתמיד יש את הקטע הזה של "מי תתחיל ראשונה"? גם כאן הוא היה.
    בינתיים, בזמן ההמתנה, באו לבקר: סבלנות. מבוכה. ציפייה. סקרנות. התנגדות.

    ואז-היא.
    בבת אחת הנוכחות שלה היתה מאד ברורה. היא זו שתתחיל בסבב.
    תמירה ומלאה, נשית מאד בבגדיה הרחבים ושיערה הכהה, הארוך והמלא היה כרוך ברישול על עורפה. עיניה עצומות, גבותיה העבות מכווצות וכל כולה מרוכזת במה שנדמה לי נמשך דקות ארוכות. לקחה את הזמן זותי. אף אחד בעולם לא יאיץ בה.
    בהדרגה, בצבצו בזו אחר זו תנועות מלאות הבעה. עגולות ורכות כאילו אין לה עצמות ושפיצים בגוף, כאילו האגן ועמוד השדרה שלה עשויים מג'לי. אך בעיקר היו אלו תנועות מערסלות בעדינות אין קץ והתמונה החלה להתבהר.
    הרעד בשפתיים הסגיר המולה של רגשות והפנים שלה נמלאו ניואנסים של בקשה, תחינה, הודיה, כאב וגם בדל של חיוך שהתגבש לצחוק חרישי וביישני. במעבר לכאוס וטראנס תזזיתי עלו קולות עמוקים, שירה ג'יברישית, בכי וצחוק והיה ברור שאנחנו עדות לקילוף רב שכבתי של סיפור האובדן שמטלטל את כל כולה. מהופנטת מתנועותיה ומהמופע החושפני והאמיץ הזה רקדנו יחד. התייפחתי וצחקתי לסירוגין איתה כשהגוף שלנו לא בוחל באמצעים.
    חשתי שמונח בינינו לב מתפורר שזכה סוף סוף לאיחוי.

    בבת אחת הסערה התחלפה ברגיעה. קלו המים.
    נשמנו עמוק יחד איתה ועברנו לסיפור הרגש הבא.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    רגש בתנועה

    כפר חמוד ושלו ליד מדריד. כנס של כ-200 מנחי ריו אביירטו מכל העולם. סטודיו ענק, מפגשים עליזים ואוכל גרוע מנשוא. השנה: הרבה לפני המבול הנורא

    המשך קריאה