רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    אימא'לה, מזל שאת מתה

    מ ל ח מ ה, אפריל 2024

    אימא'לה, איזה מזל שאת מתה.
    את לא היית עומדת ב"זה". לא בבושה, לא בחרפה, לא בהפקרה, לא בכל הקטסטרופה הזאת שהיתה שומטת את הביטחון והאמון שלך מעצם קיומך שהיה בלאו הכי פריך. אולי גם אני לא הייתי עומדת בזה, בלדאוג בלב הולם לשלומך כל הימים ובעיקר בלילות שהשתנו ללא הכר.
    את- השכלתנית והפרקטית- שהצורך שלך היה לשלוט בחייך בכל פרט, אי הבהירות של כל יום ויום היתה בלתי נסבלת עבורך. מזל שהיא נחסכה ממך יחד עם הזוועות המשודרות, נקראות, מצולמות, עוברות מפה לאוזן ולעוד אוזן בזמן שהנמק בלב רק מתפתח.

    את יודעת, שניים מנכדייך חובבי מסיבות טבע והיו יכולים בקלות להתפתות לרקוד בנובה באותו לילה. המחשבה הזו על השבריריות של החיים לא עוזבת אותי. בקלות יכולת להיות סבתא של חטוף וחטופה. את מבינה עד היכן התחרפנתי?
    כמו שאני מכירה אותך יש מצב שהיית חושבת שביבי שרמנטי כמו שהתפעלת בזמנו מדיין בעיוורון מוחלט ממגרעותיו ושגיאותיו כי את היית בעד גברים שרמנטיים ולא משנה איוולתם ואז היינו מתווכחות נורא ואני לא הייתי יכולה לשאת זאת.
    אי-אפשר לפסוח על שום מעשה שחיתות, טמטום, איוולת, בורות, עיוות, אכזריות ושאר ירקות ואת היית נטרפת לא מהמכות שעשו בנו המצרים אלא מאלו שעשינו לעצמנו. אבל כאלופת ההדחקות אני סומכת עלייך שהיית משתמשת במיומנות הזו כדי לשמור על נפשך. היית מגדילה את המינון של הוואבן, שוקעת בשנצים ארוכים מהרגיל ומרבה עוד יותר לקושש גביעי ניצחון בברידג'.
    האמת היא שעד היום אני לא בדיוק יודעת ממה מתת ככה פתאום. מזה שמעדת ונפלת על פינת השידה ליד המיטה בצד של אבא וקיבלת מכה בראש שגרמה לך התקף לב או מזה שהיה לך התקף אסתמה חזק במיוחד ואז נפלת והשתבצת.
    מה עשית שם בכלל? אולי כי בצד של אבא היו מונחים הזיכרונות שלך ממנו וגם המזכירה האוטומטית והתכוונת להקשיב לה? אולי כי חשבת שהשארתי לך הודעה והתאכזבת?
    שוב.
    למה שוב?
    כי לא היינו מסוכרנות באותות ובמופתים של האהבה שלנו.

    מה שכן, אילו היית חיה היום, נשמתך הלכודה היתה נעתקת מהבומים ומהמטוסים החגים מעלינו, היית מתגרדת משחין בכל הגוף ואוגרת מצרכים פי אלף ממה שנהגת לאגור בימים רגילים. החדר הקטן שבסוף המסדרון היה מתמלא על גדות מדפי האלומיניום שלו בקופסאות שימורים, טונות של נייר טואלט ועשרות בקבוקי סודה שאח שלי המסור והמועדף היה קונה עבורך במכולת של יצחק.

    עקרונית הצהרת בפני העולם שסדר פסח את לא עושה. למה? ככה! לא היית זקוקה לתירוצים. אבל בסדרים של אחרים אהבת מאד לשיר "אחד מי יודע" והיינו מגבירים את הקצב ומקישים על הכוסות ואבא היה רועם בידיו על השולחן שהיה נרעד כולו על כוסותיו ואת היית מבסוטית כי זה היה סימן שיש לך משפחה.

    השנה אימא, השנה החד גדיא הוא בול על עם הסגולה והגירה עולה בגרון כי נמאס לקרוא: ואכלא ואתא ושרף דהיכה דנשך דשחט כי הכל עלינו והכל שותת דם, דזבין אבא בתריי זוזיי חד גדיא חד גדיא.

    יוסי זוכר שהיית בת אדם אופטימית. את לא מאמינה איך התקווה והאופטימיות הפכו לפיגורות שקשה לאחוז בהן פן תחמוקנה באין רואה. הן ממש זקוקות למסאג' יומיומי ואת בכלל לא אהבת מסאג'ים. אבל אולי בכל זאת היית עוזרת לי לראות תרחישי עתיד טובים יותר בבליל המחשבות הנוראיות שמציפות אותי.
    אימא'לה, כל כך שבור כאן, כל כך נורא. המרור מר מתמיד, רגעי הייאוש ממררים את חיי התקווה. בחיים לא שמתי לב לדופק בקצה אצבעות הידיים שלי. הכאב נודד בגוף ממקום למקום, מתנחל ומעמיק אחיזתו ואז עובר הלאה. גם את זה חסכת מעצמך.

    אבל אל תדאגי. אני יודעת לייצר הפוגות, להביט בצבעים היפים, באנשים המופלאים שמפעימים בהתנהגותם האצילית, לטייל בין איים של שמחה בלי נקיפות מצפון. יש מושג חדש: "תקוותיות" שזה לא סתם לזרוק לאויר את המילים "יהיה טוב" אלא לנקוט בפעולות אקטיביות שמשפיעות על תחושת הטוב. אני מקווה שאתמיד בה, למעני. למען הסובבים אותי.

    ולמרות כל זאת, מזל שאת מתה.
    ורק, רק אם בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות – רק אז בואי לבקר.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    רגש בתנועה

    כפר חמוד ושלו ליד מדריד. כנס של כ-200 מנחי ריו אביירטו מכל העולם. סטודיו ענק, מפגשים עליזים ואוכל גרוע מנשוא. השנה: הרבה לפני המבול הנורא

    המשך קריאה