רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    גוף שלי, חמוד שלי, יש לי דיבור איתך

    גוף שלי, חמוד שלי, יש לי דיבור איתך אבל לפני שמתחילות תרתיח בבקשה מים לקפה ושיהיה רותח ממש.

    שתדע לך שאתה מגזים. ממש מגזים. זה שאתה גורם לי לא לשכוח מקיומך – סבבה. אתה ואני בסטי כבר מלא שנים. אכן חלק בלתי נפרד ממני ובדרכ אתה חביב עלי אבל לאחרונה אתה רוצה שתשומת הלב שלי אליך תהיה מוגשת לך על מגש של כאב עשרים וארבע שבע. אתה ממש כמו ילד קטן שמושך בעקשנות בדש חצאיתה של אימו ומנדנד: ס'תכלי עלי ס'תכלי עלי. נראה לך הגיוני להתמיד עם זה כל כך הרבה זמן?

    שתדע שאתה מתיש אותי ומשבש לי את החיים.

    הכל היה תקין בינינו עד שהעניינים החלו להגזים.
    הרמז הראשון שהשתלטת על חיי היה כאשר הפסקתי יוגה קונדליני כי בישיבה המזרחית כאבו לי הברכיים. לא חבל? סוף סוף מצאתי מורה כלבבי ואופס- חרבנה.
    אני חיה בין משכך כאב אחד לשני, מנסה להאריך את המרחקים בין התקפות הכאב ולא להפלות בין האופטלגין לאדוויל פורטה. זה מה שאתה רוצה? שאהיה מסוממת עד "העונג" הבא?
    שאהיה מכורה לתרופות כמו אימא שלי שכל ארוחה היתה בולעת כדור אסיילגן, רצוי שניים יחד, טקס שכלל הנפת ראש לאחור כדי שהמסלול הבליעה יהיה פתוח לרווחה. אז לא הבנתי את הפואנטה, היום -כן.

    זוכר שהוצאתי אלפי שקלים על פיזיותרפיה לגידי הכתף הקרועים וזה לא עשה עליך רושם? עובדה. חזרת לסורך. בסדר, אז סירבתי לניתוחים. שישים אלף זוזים לניתוח כשמובטחת מראש החלמה ארוכה בלי יכולת לרקוד ולטפל?

    האמנתי שאחלים את עצמי ורוב הזמן הצלחתי. גידי כתף משייטים חופשי ואח"כ ברך ימין ואז ברך שמאל כי מיניסקוסים – זאת יודע כל דרדס -לא נשארים איתך לעד. ואז שקט ואז שוב בסדר. ואז נעליים מיוחדות, כבדות ומכוערות להפליא שאפשר לנעול רק עם מכנסיים ארוכים אבל וואלה– מחזקות ת'שרירים ומקלות על הברכיים והגב.

    ברור לי שהמלחמה וכל המצב החרא עוד מימי המחאות גורמת לך להתכווצות יתר, לנוקשות, לחמיצות, להשתמטות מחובותיך האלמנטריות והמוסריות אלי אבל דיר בלאק- די!
    אני גם מבינה שאין לי מי יודע מה להתלונן כשבסביבתי הקרובה סובלים מסרטנים נוראיים ושאר חולירות מהסוג הגרוע ביותר אבל בכל אופן- אתה מתיש אותי.

    אין לי כוח אפילו למרוח אותך בקרם כפי שעקרונית מגיע לך. לפעמים לצחצח שיניים, לפשוט חולצה, לפתוח חזיה – הכל דורש מאמץ מצידי כי המלאכה כוללת הרמת זרוע שסועה מכאב אבל אתה, מה 'כפת לך ממני.

    כל הלילה אני גונחת וחורקת ואז לפעמים נכנעת ולוקחת כדור שינה. זה יפה ככה? אימצתי לעצמי תנוחת טבור לצד ימין ואז לשמאל, קימה זהירה ואיטית, מקלחת רותחת ותרגילי מתיחות מתחת לזרם המים שמאוששים אותי.

    אם אתה ממשיך ככה בוא נקפל את הבסטה ונצא לסייסטה.
    אל תאיימי- אתה אומר?
    לא מאיימת. זה היה רגע של חולשה.

    מה שכן, אתה קצת ערמומי אבל תודה לך. על מה התודה? על הקסם הזה של הריקוד שבלעדיו הייתי אומללה באמת. מקרכצן גמורה – כמו שאומרים אצלנו בעדה – למישהי שאפשר לתקשר איתה מחדש. בזכות התנועה שמבשילה, מיישרת אותך חוליה אחר חוליה, מרוממת ומצמחת. המוסיקה מתחילה ואני בת אדם אחרת. זה קרש ההצלה שלי.

    אה קיצר, לאיזה הסכם אפשר להגיע איתך? יש איזה מבצע, הנחות בסוף עונת הכאבים? בוא עם הצעות כדי שנהיה קונקרטים. תעזור לי להחלים אותך. תן לי רעיונות (שלא כוללים ניתוחים).
    יש לי אלף פרוייקטים במיכל שאני, אבל ת'אמת? במצב הנוכחי חוששת שלא יכולה לסמוך עליך.

    מכיר את דורי בן זאב? את "הרצון והיכולת נפגשו בתרנגולת"- הוא כתב עלינו בשיר הבלבול. בחייאת- בהזדמנות תקשיב לו ואז תבין את התסכול שלי עוד יותר טוב.

    יאללה, ביי בינתיים ותודה על הקפה, בול כמו שאני אוהבת.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    רגש בתנועה

    כפר חמוד ושלו ליד מדריד. כנס של כ-200 מנחי ריו אביירטו מכל העולם. סטודיו ענק, מפגשים עליזים ואוכל גרוע מנשוא. השנה: הרבה לפני המבול הנורא

    המשך קריאה