על רגל אחת

והיום בשורה: אני בולעת ת'רוק, מכנסת את הבטן, מכניסה זנב בין הרגליים (זה אני עושה כבר מה- 7.10 מרוב קלון), מושכת כתפיים לאחור, מקפלת את ברך ימין, מהדקת את קרסולה לברך שמאל וצומחת מעלה מעלה, כמו החיטה.
עומדת.

על רגל אחת.

יציבה.

אני אוהבת לעמוד על רגל אחת. זה חדר הכושר שלי, עושה זאת בכל הזדמנות. בבית ליד הכיור, במעלית, כשאני מחכה לחילוף החומרים של הרמזור במעבר חצייה, על הצוק הנשקף לים. שם אני נועצת מבט אל הקו הכחול הרחוק של המים המתמזג עם השמיים. המבט אל האופק שמייצב אותי בדר"כ, אבל לאחרונה גם הוא נחלש ומטושטש.

אני עומדת על רגל אחת כשמחכה ל"הפוך עם חלב שקדים" שלי או בתור לקופה בסטימצקי. שם בכלל זה כיף. מניחה את התיק הכבד על הרצפה ונכנסת לפוזיציה. עד שהמוכרת תארוז יפה את הספר שרכשתי ותעביר כנף מספריים כדי לסלסל את קצותיו של סרט המתנה המנוקד, כל הזמן הזה הבטן שלי מכונסת פנימה, הזנב טיפה'לה בין הרגליים, הכתפיים מתעגלות לאחור ואני מבסוטה אש מעצמי. שתיקח לעצמה את הזמן. אז מה אם אדון "אני יש לי רק שאלה", נדחף. יש לי זמן אפילו להחליף רגל. לעמוד על הקלושה יותר.

אבל מאז המלחמה – לא. לא מצליחה לאזן את עצמי. אין לי כוח לעמוד על רגל אחת. אין לי כוח להתארגנות לקראת. רוצה שתי רגליים יציבות על הקרקע. רוצה יציבות בחיים. רוצה שהמדינה הזו תהיה המדינה הכי משעממת בעולם. שא.נשים יפהקו בקולי קולות משעמום, בכל הזדמנות.

רוצה שלא יקרו בה דברים מרעישים כל דקה. שתהיינה רק שלוש מהדורות חדשות כל יום ואז בהדרגה גם הן תפחתנה. שמקסימום יודיעו שפרח נדיר התגלה במדרונות עפולה. שנתבשר שהריח חזר ללחיים של פירות הקיץ. שהילדים מכיתה ז' יצאו להפסקה לא כאילו ירו אותם מתותח אלא כדי להעניק זה לזה עיסוי שכמות. מצידי שיחזירו לגימנסיה את לימודי התלמוד עם בן פורת החתיך. שיונית תתפקע מצחוק בשידור חי. שיהיה שקט נעים במרחב הציבורי ושהכביש יהיה נטול צפירות צורחות.
מבטיחה לעולם לא לקטר שמשעמם.

אז הצעתי בסטודיו תרגיל, לא מקורי שלי אבל כיפי ושימושי: אנחנו בזוגות. ברוטציה, האחת תומכת בבת הזוג כשזו רוקדת על רגל אחת. כמו חברות שתומכות זו בזו בעת משבר?

אנחנו מקנחות בריקוד משותף על ארבע רגליים וחוזרת לי קצת היציבות ללב.