רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    קליפ הסברה בתנועה בעת מלחמה

    כאשר נעניתי לקריאה להשתתף בקליפ הסברה מחולי שאמור להתפרסם כחלק ממערך ההסברה בעולם,
    לא תארתי לעצמי שאולי אתחרט.
    מחשש להפרעות גייסו מפה-לפה רקדנים מקצועיים, מנחים ומטפלים בתנועה וגם א.נשים שפשוט אוהבים לרקוד. במקור שאפו המארגנים ל- 240 כאלה, הגיעו 50.

    ב-2021 כתב המוזיקאי אילון פרימן שיר שנועד לתעד את מבצע שומר חומות והוקלט בברלין עם כל האלבום. במלחמה הזו הוא נגלה כשיר נבואי ונבחר על ידי הכוריאוגרף לוטם ללוות את התנועה שלנו.

    הקליפ צולם בסמטה צרה ומוזנחת בשכונת פלורנטין, כאשר בעלי המלאכה עוסקים בשלהם, גרפיטי מצוייר בכל מקום, ולאורך שני קירות ארוכים המשמשים כגדות נהר לסמטה, תלויות תמונות החטופים. העיניים שלי משוטטות, מחפשות על איזו תמונה להתפקסס קודם, חוששת להחמיץ מישהו כי רוצה לשלוח אות עידוד ותקווה לכל אחת ואחד בזמן שמחשבות נוראיות מאיימות להטביע אותי. מתמגנטת לפעוטות והלב שלי כעלה נידף ברוח.
    צמרמורת. מה הולכים לצלם כאן? איך רוקדים את היצירה שמעצב התנועה הצוציק המוכשר הזה יצר?

    טוב, כולם כאן צוציקים. רובם הגדול נולדו אחרי המלחמות האיומות שהתרחשו כאן. המיית חיים של צעירות וצעירים שמכירים זה את זה ואת זו. מפלרטטים, מעשנים, צוחקים בזמן החזרות, כי זה באמת מצחיק להתגושש לפי ההנחיות ומי יכולות על כל הקעקועים, הפירסינגים וחולצות הבטן האלה, ואני שואלת את עצמי האם הפעם רוחלה ואני הגזמנו ואנחנו לא נמצאות במקום הנכון.

    הוא קולט שאני מוטרדת ובמצב של או טו טו פרישה, ניגש ומביט בעיני הקשישות ואומר שהנוכחות שלנו מאד חשובה כאן.

    באמת? למה?
    כי ממרום גילנו וניסיון המלחמות שעברנו ההשקפה שלנו על נושא הקליפ יותר בוגרת. חשוב לו מאוד שנישאר ולא נלך.
    אז לא הלכנו. לא לפני שהבטיח לי שבקליפ הסופי לא יהיו דחקות, לא צחוקים ואפילו לא בדלי חיוכים.

    יום שישי, שש שעות, שבעה טייקים. השמש קופחת ואני זוכרת שאסור לי להיות חשופה לה אבל מה לזיעה הניגר על פני מול הדבקות במטרה. 

    היה לא קל. לא גופנית ולא מנטאלית. מוטחת מקיר לקיר, דוחפת ונדחפת, שמה לב שבכל טייק צילומי האנרגיה עולה דרגה בכוח שמושקע בתנועות. גם אצלי. אני נסחפת בזרם, מגיבה למרפקים בצלעות, נבהלת פה ושם, שומעת את הנשימות המואצות מסביבי, מועדת וממשיכה.
    ככה מורגשת אילוסטרציה שממחישה טיפה'לה, רק טיפ'לה, מה זה להיות במנוסה על החיים.
    אחר כך תהיה סיומת של תפילה ותקווה אבל עד שאלה תבואנה נדמה שהנשמה שלי תצא מנדנה.

    האינסטניסטית שאני, זו ששונאת רשרוש של גרגיר חול בבית, חזרה מוכתמת מבוץ הסמטה, מותשת, עצובה ותוהה על התוצאה הסופית של המיזם, איך הוא יתקבל במחוזות הבורות והאטימות בעולם, אבל הי- קיבלתי סנדויץ'!

    זה הקליפ. לא קל לצפייה.

    אני לא יודעת איך ישתמשו בו ואיזה רושם הוא מותיר.
    מה דעתך?

     

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    קליפ הסברה בתנועה בעת מלחמה

    כאשר נעניתי לקריאה להשתתף בקליפ הסברה מחולי שאמור להתפרסם כחלק ממערך ההסברה בעולם, לא תארתי לעצמי שאולי אתחרט. מחשש להפרעות גייסו מפה-לפה רקדנים מקצועיים, מנחים

    המשך קריאה

    על הקשר בין משחק לאהבה

    אם תשאלו אותי מה זיכרון הילדות הכי חי שלי אענה מיד: ניתוח הפזילה ואבא משחק איתי. למה הניתוח? כי הדוקטור הכי מפורסם במדינה הציב מול

    המשך קריאה

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה