רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    על הקשר בין משחק לאהבה

    אם תשאלו אותי מה זיכרון הילדות הכי חי שלי אענה מיד: ניתוח הפזילה ואבא משחק איתי.
    למה הניתוח? כי הדוקטור הכי מפורסם במדינה הציב מול עיני המתנגשות כל מיני משחקים לחיזוק שרירי העיניים ועד היום זכור לי הכיף שבתרגול.
    למה אבא? כי למרות שהיה קשוח, למרות שהפחיד אותי כשהרעים את קולו, למרות האיסורים הרבים והכללים הנוקשים, בצד הנימוס המוקפד וצמצום המגע החיבתי לאפס בסולם ברנר, זה היה האופן העיקרי בו תקשר איתי. דרך המשחק הרגשתי את אהבתו.

     

    המשחקים היו פשוטים מאד:
    * תחרות הקפצת קופסת גפרורים מקצה השולחן בעזרת האגודל והאצבע המורה ומתן ניקוד שונה לכל פאה עליה התייצבה. משחק מותח לילדה כבת שש.
    * "פום פוליפום פום" היה המשחק בו אני אוחזת בידיו ועומדת על כפות רגליו, הוא מוליך אותי ברחבי החדר, ותפקידי לצווח בגרון ניחר ולא לצנוח ארצה.
    * הצד הפנימי של כפות ידיו פרוש מולי ואני אמורה להניח עליהן את שלי ולהימנע מהפליקים הזריזים שהטיח בהן ללא הנחות. אם ברחתי בזמן- התחלפנו בתפקידים.
    * נהגתי לעמוד לצידו כשהעביר תער חד על פניו תוך כדי גילוח, מרותקת לפרצופים שהוא עושה ומחקה אותם כשהוא מותח את העור לכל עבר.
    * בזכותו הג'יבריש היתה השפה השניה שלי. בכל הזדמנות ולמשך דקות ארוכות היינו משוחחים בה. לו היתה הג'יבריש שלו ולי היתה זו שפיתחתי בניב משל עצמי. ירושה משעשעת ומשחררת.
    * יותר מכל זכורים לי הדגדוגים שקיפלו אותי מצחוק וככל שצחוקי התפקע דוגדגתי יותר. כך עד שציציי גדלו ודגדוגיו פסקו.

    כאשר היה מאושפז בבית חולים והשתיקות צרחו בינינו, כשגמגמתי בלב ולא היה לי אומץ לשאול בקול רם שאלות ששמרתי לסוף הדרך- גם אז שיחקנו. בין השאר, הייתי אוספת לקוקו עטור בגומייה ורודה את שיערו הדק שבכיפת ראשו והוא בכניעות מחויכת נענה לריקוד כיסא הגלגלים המסתחרר ללא בושה ברחבי הקפיטריה.
    *  *  *

    בינואר 1936 נוספו שני קרונות לרכבת 67D שיצאה בשעה 22:40 מוינה למסעה לאנגליה ובה משלוח מוברח של 112 ילדים ובני נוער מבוהלים. זה היה הלילה שהיה ציון דרך לתא המשפחתי שלו שהתפרק. ארבע שנים אחרי שהשקט והביטחון נחמסו ממנו, עלה ארצה.
    הפרק הזה של חייו נודע לי רק לפני שנתיים, שנים רבות אחרי מותו. אולי המשחקים היו חלק מזיכרונות מתוקים מהבית שנאלץ לנטוש, ייתכן והיו מפלט מהסיפורים שלא רצה לספר, אולי הומצאו כשהפך לאבא שלי. בטוח שזו היתה דרכו לתקשר איתי כשזיכרונותיו המייסרים טמונים עמוק באמתחתו ומעלים ארוכה.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    כן או לא?

    הייתי מנחה ממש טריה כשרוברטו הגיע לשיעורים שלי. ידעתי שהוא פסיכיאטר ידוע שרקד כבר בילדותו בארגנטינה ריו אביירטו. דונט אסק. ממש נלחצתי, כי מה אני

    המשך קריאה