אחרי שהסקוטר (כיסא הגלגלים) החל במסעו הסופר איטי מהצד השמאלי של הסטודיו לצידו הימני כאשר שמואל רכון עליו, ראשו מונח על "ההגה" ומבטו מוטה אלינו; אחרי שקב אחד כאילו חמק ונשמט לרצפה וחלקנו חשבו שזו טעות וצריך להיחלץ לעזרה ולהרימו אך גילו איפוק נבוך וראוי; אחרי שבאטיות שנוגדת את תזזיתיות התקופה והנוכחות/ים סומן עיגול רחב על הרצפה כאילו על ידי מחוגה מדויקת; אחרי שהפלא שלנגד עינינו גלש לאיטו לאטו כמו מרחף על פני הרצפה או המים או מה שתדמיינו- או אז החל תפקידי רם המעלה: להיות מרוכזת בדיוק בנקודה שבה התבקשתי להחליף את המוזיקה. חששתי שאמעל באמונו בי תוך שהייתי עסוקה בלסת השמוטה שלי.
האויר בסטודיו עצר מלכת.
המילה הראשונה שעלתה כתגובה לסולו המופלא היתה: וואוו!
וואוו זו מילה שמלווה בסימן קריאה וננשפת לחלל אחרי שאיפת אויר מוגברת כשהמילים עדיין לא מוצאות את מסלולן כדי להביע
את רגש ההתפעמות. אחר כך אנחנו פורטים את החוויה למילים ויחד מתחילות ומתחילים לפענח מה זה הוואוו הזה.
את רגש ההתפעמות. אחר כך אנחנו פורטים את החוויה למילים ויחד מתחילות ומתחילים לפענח מה זה הוואוו הזה.
אלה המילים שעלו ספונטנית- לא שפצרתי. אולי טיפה, כדי לא לחזור על הדברים:
אומץ
חוויה מפעימה. כאילו יש דיסוננס והוא נעלם. אפילו לא לרגע חשבתי שהיתה מגבלה. האמת שגם קנאתי בגמישות ובא לי גם כזאת.
היה פה דיאלוג של קצוות. מצד אחד אתה מופיע עם כיסא וקביים שלי מעולם לא יצא לראות כאלה בתנועה, ומצד שני התנועה כל כך
בטוחה, נעימה וזורמת כאילו אין כאב. מכאן ההבנה שאתה מלא כוח פיסי בשביל לייצר את הקסם הזה.
בטוחה, נעימה וזורמת כאילו אין כאב. מכאן ההבנה שאתה מלא כוח פיסי בשביל לייצר את הקסם הזה.
מרגש וסוער.
ראיתי אותך עף בשכיבה על הרצפה והבנתי שהיא פרטנר מאד נוח.
מצד אחד הגוף מזמן החליט עליך ומצד שני אתה שולט בו. זה דיאלוג די סוער.
אפילו וכחני.
ראיתי אותך נעזר ברצפה ובאדמה שמתחתיה. התפעלתי מההתמסרות והסבלנות כי יש שם הרבה השתהות ואת זה אומרת מי
שבאה ממקום של חוסר סבלנות. פתאום התחיל להפריע לי הקוץ שנתקע לי ברגל וחשבתי לעצמי: מה, את הנסיכה על העדשה?
מפריע לך הדבר הקטן הזה? תראי מה הוא עושה!
שבאה ממקום של חוסר סבלנות. פתאום התחיל להפריע לי הקוץ שנתקע לי ברגל וחשבתי לעצמי: מה, את הנסיכה על העדשה?
מפריע לך הדבר הקטן הזה? תראי מה הוא עושה!
זה היה מדהים. אתה מביא לידי ביטוי את הסיפור שלך. נדמה שראיתי התאבלות- שקיעה- תקומה. לקחת את הקביים מחדש
החלקת אחורה וזה היה סופר מרגש. כאילו לכל פעולה יש זמן משלה.
החלקת אחורה וזה היה סופר מרגש. כאילו לכל פעולה יש זמן משלה.
הקביים נראו כאילו הם ממש ההמשך של הזרועות.
צפינו בפריצת המחשבה שמגבלה גופנית וריקוד לא הולכים יחד. אנחנו ראינו את המקום שנפתח בתוכך שאומר: אני יכול לרקוד!
סימביוזה בין הסקוטר לקביים לגוף, הוסיפה עוד מימד והעצימה את החוויה יותר מאשר בריקוד סולו קונבנציונלי, יצירתי ככל שיהיה.
למי שסבלנות זה לא הצד החזק שלה זה היה שיעור מופלא ומאד אהבתי את האיטיות. אפילו ההתבוננות דרשה סבלנות.
פרצת את כל גבולות היצירתיות.
פשוט תודה. החוויה היתה מפעימה. הייתי בתשומת לב בלתי מוסטת ומרותקת. כאילו יש דיסוננס אבל הוא נעלם. אפילו לא לרגע
אחד חשבתי שיש קושי או מגבלה. היו רגעים שממש קנאתי בגמישות שלך ורציתי גם.
אחד חשבתי שיש קושי או מגבלה. היו רגעים שממש קנאתי בגמישות שלך ורציתי גם.
בגלל שכואב לי הגוף אבל אני מאד אוהבת לרקוד, תמיד לא נעים לי לשכב על הרצפה ולרקוד והיום הרגשתי רשות לעשות זאת.
מאד מרוגשת ומוצפת.
מאד מרוגשת ומוצפת.
מדהים מכל כיוון אפשרי להראות שאין דבר העומד בפני הרצון להעריץ את התנועה את היכולת הגופנית.
שלא כרגיל, Shmuel Dvir Cohen בחר לפתוח את כיתת האמן בסולו מתוך מופע עתידי ואז להנחות אותנו.
חג החירות וחג העצמאות מעולם לא באו כל כך לידי ביטוי בסטודיו.
נותרנו עם נקבוביות פתוחות בגוף ובלב.