רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

     

    שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק

    כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות.
    מסביבי מתחוללות טרגדיות בכמה חזיתות ולי קורה לי משהו חדש ולא מוכר: התקווה חומקת ממני. אנחנו משחקות בתופסת ובמחבואים ואני מפסידה רוב הזמן.

    על קרקע פוריה זו לכדה את תשומת לבי הרצאה אופטימית, אותנטית ומרתקת. אם הדברים מוכרים, לא נורא. תחזוקת התזכורת נחוצה כמו טיפול 10,000.

    ווג'אהאט עלי הוא עיתונאי שגדל בסן פרנסיסקו לזוג הורים שהיגרו מפקיסטן. במאי 2019 חשך עליו עולמו: בתו בת השנתיים אובחנה בסרטן מתקדם ונזקקה להשתלת כבד. שנה של סיבוכים בריאותיים התמזגה אל תוך התפרצות מגפת הקורונה והסתכמה לשנים הקשות בחייו שלימדו אותו שיעור חשוב בנוגע לתקווה.

    תחושת חוסר השליטה הייתה קשה מנשוא. כדי להתמודד עם המצב, החליט להיות אבא שנוכח בדברים הפשוטים ולהתמקד רק במה שבשליטתו: לצפות איתה במואנה 56 פעמים, לבנות מאה מגדלי לגו, לקנות לה פרוזן יוגורט מהמכונה של בית החולים כפי שאהבה, כאלה. הוא הבין שבחירתו בביצוע מטלות פרקטיות יומיומיות מעניקות לו תחושת מסוגלות ושליטה בחייו.

    לדבריו, בנוסף לאתגרים ומשברים אישיים קיימים אלה הקולקטיביים: סגרים, פגיעות כלכליות, דיס-אינפורמציה ומתחים פנים ארציים. כשהכול שגרתי ואנחנו ניצבים בפני משבר– רובנו מוצאים את הכוח לקוות לטוב. אך כשרוב ההיבטים של חיינו יוצאים ממסלולם ויש תחושה כללית של חוסר שליטה, קשה להיאחז בתקווה.

    יש פתגם באסלאם שמייצג את הצד הפרקטי בהתמודדות עם החיים: "בטח באלוהים אבל קודם קשור את הגמל (כדי שלא יברח)". כלומר, תעשו כל מה שאתם יכולים כמידת יכולתכם המוגבלת ואחר כך תשחררו ותסמכו על הייקום.
    אבל מה אם עשינו כל שביכולתנו ובכל זאת אנו מרגישים שהתקווה חומקת מאיתנו? כדי לדבוק בתקווה, כדי להפוך אותה לגישה לחיים, יש לעלי שלושה טיפים:
    1. לנסות לשחרר את מה שלא בשליטתנו ולהתמקד במה שאנחנו יכולים לשלוט. למשל, המטלות היומיומיות הרוטיניות. כמו אלו שעשה למען בתו.

    2. להשקיע בכוונה תחילה ובאופן פעיל כדי שהשריר הזה שנקרא שמחה יתחזק. להתחייב לה כמו לאימון ספורט, מה שמצריך משמעת. המשפחה, החברים, הסביבה שלנו לא זקוקים לעוד אנשים מותשים, לחוצים, מזוכיסטים ועצובים.
    גם אם הרגעים של שמחה הם קצרים וחולפים מהר אנחנו צריכים לתפוס אותם, לאחוז בהם ולהתמוגג. להשקיע במנהגים, בחפצים, באנשים, במקומות, בתכנים, בחוויות שגורמים לנו שמחה.

    3. השקעה בתקווה היא מכאיבה כי משמעותה לפתוח את עצמנו לאפשרות של אכזבה. הטיפ הזה אומר שיש להשקיע בנרטיב של תקווה ולדעתי הוא הכי קשה לביצוע.
    במקום שאכתוב עליו, אתם חייבים להאזין לעלי, לא לפני שתקחו נשימה עמוקה ב 5:29 דקות.

    קליק כאן לההרצאה המלאה והסוחפת באורך 16:43 דקות.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    כן או לא?

    הייתי מנחה ממש טריה כשרוברטו הגיע לשיעורים שלי. ידעתי שהוא פסיכיאטר ידוע שרקד כבר בילדותו בארגנטינה ריו אביירטו. דונט אסק. ממש נלחצתי, כי מה אני

    המשך קריאה