רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    מכתב לסטודנטית במסלול ההכשרה

    לקראת פתיחת מסלול ההכשרה של ריו אביירטו קיבלנו ברכות ממרכזים בעולם וההתרגשות גאתה.
    זה מה שכתבתי לסטודנטית שאני עדיין לא מכירה. היא תקבל זאת בתוך קלסר, ביומה הראשון.

    סטודנטית יקרה מפז –
    אולי גם את כמוני, קיבלת את ההחלטה להצטרף למסלול ההכשרה מתוך אינטואיציה של רגע ואולי אחרי מחשבה רבה. כך או כך ממתינה לפתחך הרפתקה מיוחדת אל תוך נבכי הלא נודע. זו כבר יכולת גבוהה שנדרשת ממך ויפה שנעתרת.

    אנסה לצייר לך תמונה צנועה של המסע:
    ריו אביירטו היא שיטה. לא דוגמטית, לא כולאת, אבל שיטה. היא הופכת לגישה לחיים גם מחוץ לסטודיו. את תגלי את זה ותתפעמי מהדרך.

    שיטה שיש בה שילוב מלהיב של גוף – רגש- מיינד – רוח. יש בה רובד חיצוני נגלה לעין ויש בה רובד עמוק שמוזמן לגרד מעליו את מה שנאגר ומיותר. קצת בדומה לעור המחוספס שמוסר מכפות הרגליים בפדיקור.

    נכון שבריו אביירטו אנחנו עובדים על הניגודים שקיימים בתוכנו ויחד עם זאת, הגישה אומרת: גם וגם. כל תנועה נכונה וראויה להביאה למרחב שתצרי, בין אם היא מובעת מדחפי הגוף או מתוך עולם הרגש, מזיכרונות, אסוציאציות – הכל.

    את תלמדי לחיות בשלום ובמקביל עם שני הכובעים הייחודיים: מנחה/מאפשרת ומשתתפת פעילה.

    למרות שתביאי תכנית סדורה שהכנת מראש, את תלמדי לא לכפות אותה גם אם מקננים בך זרעי שתלטנות מהבית. תלמדי לוותר ולקבל החלטות, לפעמים בשניות, בהתאמה למה שיעלה בקבוצה.

    את תוסיפי לעצמך תנועות בגוף שיהדהדו את עולמך הפנימי באופן שלא הכרת קודם. תפרקי מעצמך רגשות, רעיונות, כאבי גוף ולב, זיכרונות, ניצחונות, דרמות, פטפטת בלתי נלאית.
    את תרקדי ותצחקי, תצחקי ותרקדי עד שהבטן תכאב והפיפי ידלוף ולא יהיה לך אכפת מהרמת הגבות סביבך.

    את תנפי דברים מיותרים מחייך, אולי כמו שאני ניפית את הציפורניים המלאכותיות שמצאו משכן קבע באצבעותי במשך שנים עד שלא היה לי צורך בהן, בעיקר כשהמגע הטיפולי נכנס לחיי.

    את תכניסי לחייך מוזיקה וצבעים מלוא הקשת ותתמוגגי למכביר. אולי אפילו לבושך ותכשיטייך יהפכו לצבעוניים יותר.

    את תבחיני שמי שרוקדות/ים, הן יותר יפות, יותר סקסיות, יותר צעירות. את תהיי עדה למי שרוקדות/ים ריו אביירטו שהן מתפתחות להיות יותר נבונות, חומלות, סובלניות ושובבות.

    אם תחושי בגוף ובלב מהו הייעוד שלך בזכות הכלי המיוחד שקיבלת – תהיי המסופקת באדם. את תהיי המאפשרת הזו שמבקשת לפתוח צוהר למי שחיכו רק לך כדי לפרום פלונטרים ולזמן שמחה לחייהן/ם. מה שמזכיר לי שעוד לא דיברנו על שמחה.
    בתחילת דרכי לא ייחסתי לה חשיבות מרובה כמו זו שאני מייחסת לה היום. כולנו מייחלים לתת מקום לשמחה בחיינו ואת זוכה לכלי פשוט וערמומי גם יחד, כזה שיילוש אותה אצלך וילבה אותה אצל האחרות/ים. זו מתנה גדולה מאד.

    בתחילה יש סיכוי שתתלהבי ותרצי להעביר ריו אביירטו לכולם: לילדים, נוער, לגיל השלישי הרביעי והחמישי. יש סיכוי שתתבלבלי בדרך אבל גם שלבסוף תתמקדי.
    או שלא.

    את תגלי שנחוצות לך עוד שפע מיומנויות ותפתחי אותן, מתפעלת מעצמך.
    את תלמדי לרקוד עם ולמרות הכאב ולהנחיל זאת הלאה כמקור מלהיב להקלה וריפוי.

    אני מאחלת לך שתשכילי להיות בהלימה עם רוח הריו אביירטו אותה תביאי לקבוצות שלך. שתשימי לב לכל רגע נרקד, לגודלו וגם לחולשתו.
    שתצליחי לראות- באמת לראות – כל אחת ואחד וגם את הקבוצה כמכלול.
    שתעשי דרך אישית מופלאה כשהגוף וזרקור התנועה הם השער והמנוף להתפתחותך. במקביל, שתביאי רוב טוב למי שירקדו במחיצתך ושידעו שריו אביירטו זה נמל בטוח, עוגן לחנות בו, וזה יהיה בזכות הקבוצה ובזכותך.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    קליפ הסברה בתנועה בעת מלחמה

    כאשר נעניתי לקריאה להשתתף בקליפ הסברה מחולי שאמור להתפרסם כחלק ממערך ההסברה בעולם, לא תארתי לעצמי שאולי אתחרט. מחשש להפרעות גייסו מפה-לפה רקדנים מקצועיים, מנחים

    המשך קריאה

    על הקשר בין משחק לאהבה

    אם תשאלו אותי מה זיכרון הילדות הכי חי שלי אענה מיד: ניתוח הפזילה ואבא משחק איתי. למה הניתוח? כי הדוקטור הכי מפורסם במדינה הציב מול

    המשך קריאה

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה