רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    על הסרט "בתנועה"

    באותו ערב חשתי בעצמות שאני חייבת לצפות בסרט הזה ויהי-מה. מן דחיפות נוכחת בגוף.
    קוששתי תגובות ממי שהזמנתי להצטרף אלי וצ'יק צ'ק הבנתי שהערב נכון לי דואט עם עצמי. סרט שקשור לריקוד, או שצופים בו מאהבה או שלא צופים בו בכלל כי מראש "זה לא בשבילי" אבל הסרט הספציפי הזה נועד לכולם/ן.

    איחרתי רק בדקותיים והרגשתי שהפסדתי שעה. הסרט "בתנועה" מתחיל בהתרחשות חרישית-סואנת מאחורי הקלעים, לפני העליה לבמה. לרוחב המסך מרוחות זרועות בלתי נשכחות בתנועות ארוכות כמשיכות מכחול. המצלמה עוקבת אחר פניה העדינים דקיקי ההבעה של הרקדנית הראשית ובאולם שוררת דממה ורק הנשימה שלה שמשקפת את מצוקתה נשמעת דקות ארוכות. כך היא עולה לבמה, מתעלה על עצמה וכך אני נמסה לתוך הכיסא ולתוך תוכי.

    ישבתי לבד במרכזה של השורה הכי קדמית, שמחה שאף אחד לא דוחף את המרפקים שלי במאבק על המשענת המשותפת, צחקתי בקול רם ובכיתי מהתרגשות, לא מבינה מה עובר עלי, לא מפענחת את עצמי עד הסוף. גם כרגע חסרות לי מילים פיוטיות בפה אבל הבנתי שאני ננגעת באופן מרגש ושונה מהמוכר.
    התבוננתי מרותקת בתנועה הנוזלית של הגוף האנושי וראיתי לנגד עיני (תציצו לטריילר) את החלום שלא העזתי לחלום. אילו הייתי הופכת לרקדנית זו להקת המחול שהייתי רוצה להיות חלק ממנה.
    מהתחלה היה ברור שזו רקדנית מחוננת שנדרשה להיות שחקנית, ולא להיפך: שחקנית שהתבקשה לרקוד, כמו ב "ברבור שחור" למשל (נטלי פורמן) ובסרטים אחרים.

    נדמה לי שהריקוד הוא רק התואנה לאוהדיו לקנות כרטיס בשעה שלצידו רוחש עולם ומלואו. זהו סרט אומנותי יותר משהוא מסחרי. זוויות צילום מיוחדות, מוזיקה שמיימית או עזה, חכם, עדין, רגיש, שנון ומלא תשוקה.
    השוני בין הבלט המלכותי למחול המודרני ולהיפ הופ המוטרפים חד וזולג להשקפת עולמם של הרקדנים ויש בו סצנות בלתי נשכחות, אני פשוט מחזיקה את עצמי חזק כדי לא להסגירן.
    למעשה זהו סרט על יחסים, על קונפליקט בין הרפואה הקונבנציונלית למשלימה, משברים והתאוששות, אכזבות, אמפתיה, חברות אמיצה ואוכל מתובל בלהט ובאהבה.
    בטח אהבה.

    ויש גאווה: חופש שכטר. מוזיקאי וכוריאוגרף ישראלי שחי בלונדון, תלמידו של אוהד נהרין, שמשחק את עצמו בסרט. כשהוא מנחה את הרקדנים אני רוצה לבלוע את המילים שלו אחת אחת שיחליקו ויחלחלו כמו שמן זית משובח לערוצי התנועה שלי.

    "כשכואב ורוקדים זה כואב פחות מאשר כשלא רוקדים".

    רוצו להתרגש ולצחוק.

    זה הטריילר לסרט

    2 תגובות

    1. מצטרפת לכל מילה שלך. סרט שהוא יצירת אומנות, נהניתי מכל רגע ובמיוחד מהריקודים בקבוצה של חופש שכטר ומההנחיה שלו. מומלץ לכל אוהבי/ות הריקוד

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה

    מכתב לסטודנטית במסלול ההכשרה

    לקראת פתיחת מסלול ההכשרה של ריו אביירטו קיבלנו ברכות ממרכזים בעולם וההתרגשות גאתה. זה מה שכתבתי לסטודנטית שאני עדיין לא מכירה. היא תקבל זאת בתוך

    המשך קריאה