ביום ההוא בת הזוג שלי לתרגיל היתה מורה למחול לשעבר, שם דבר בתחום שלה, מרצה בכירה באחד הסמינרים הידועים. אני הייתי מנחת ריו אביירטו צעירת וותק והיא פרשה אז לגמלאות והעניקה לעצמה את מתנת התנועה כשלא היא אחראית על המפגשים. כך אמרה.
במהלך השיעורים היא נהגה להעיר לי בפני הקבוצה הערות בונות לטובתי, בטח לטובתי, על המוזיקה שבחרתי ועל טיב ההנחיה שלי אך המשיכה בהקפדה להגיע לשיעורים.
בהיותי אז רפופת ביטחון עצמי בעיסוקי החדש, לא הגבתי להערותיה, או שכן, כבר לא זוכרת.
ביקשתי מהקבוצה להתחלק לזוגות, נתתי הנחיה ויצא לנו להיות בנות זוג. התחלנו לרקוד יחד, זו מול זו. תוך כדי תנועה, כשהמוסיקה מלבבת בי שובבות, אני זוכרת שצחקתי מהנאה ובקול רם עד שפתאום היא אמרה משפט שהצמית אותי למקומי: למה את צוחקת עלי?
התאבנתי בבת אחת. משפט המחץ הזה היה מלווה במבט נעלב והלב שלי נחמץ. מהיכן ה"עלי" הזה הגיע? אני צוחקת עליה?!?
היא הרי לא ילדה או נערה צעירה, היא אישה בשלה רבת ניסיון חיים ובכל זאת השבריריות הזו הפתיעה אותי ותהיתי מה היה בהתנהגות שלי שגרם לה עלבון או מה היה בהשתקפות שלה דרכי שהעלה מהאוב כאב כזה.
כאשר התעשתתי עניתי לה שחשוב שתדע שאני צוחקת אתה ובשום אופן לא עליה, שכיף לי ושיש משהו בדיאלוג התנועתי בינינו עם תוספות של שירה וקולות שמשעשע אותי. שמותר, מומלץ ורצוי לצחוק תוך כדי תנועה כמו שאפשר לבכות מהתרגשות, מגעגוע או מכאב והמרחב שלנו הוא בדיוק המקום שמאפשר לעשות זאת ללא מעצורים.
עד היום אני מקווה שהסיטואציה הזו היתה עבורה צידה לדרך כמו שהיתה עבורי.
השמחה, העליצות והשתטות הן מתנות שלא תסולאנה בפז שנותנות נוקאאוט לנרגנות, מתח, חמיצות, כאב, סבל.
מתחת לשמלת הגוף הרוקדת והנגלית לעין תפורה ביטנה של רגשות, זיכרונות, אסוציאציות וגם התנגדויות. לכולנו יש מהכל, לא המצאנו דבר.
כל אלה ועוד, נועדו להיפרם בזמן תנועה ואין לדעת מתי משהו מכל העושר הזה יתמסר לגילוי ויעלה מן הנסתר.
רצינות ורוח שטות יכולים לשכון בתוכנו בשלום.
אני רוצה לצחוק עם א.נשים ובלעדיהם. אני רוצה להיות מסוגלת לצחוק על עצמי ולהצחיק את עצמי.
אני רוצה לצחוק עד שתכאב לי הבטן, לצחוק הזה אני הכי מתגעגעת!
משפט שוס לסיום? – אין לי.
רק מציעה שתמצאו את האתנחתה הפרטית לרקוד ולשמח את הגוף והנפש.
אה, ורצוי איתי כמובן.