הדבר היה ככה:
קבוצת נשים נהגה לרקוד במהלך כל השנה ובום – לפני יולי התקבלה הנחתה: יש לפנות את הסטודיו לטובת קייטנות הילדים.
המשפט המתריס "אז בואו נעשה גם לנו קייטנה!" החל לחזור על עצמו, מלווה בניצוצות בעיניים ובהתלהבות נמרצת.
המילה "קייטנה" העלתה אסוציאציות של קיץ, קלילות, חופש, כייף, ריח של כלור בבריכה, מדריך חתיך ושוקו פלוס לחמניה.
במקביל לגעגועים עלו גם זיכרונות של כפייה מצד ההורים / החמצה / קימת בוקר מוקדמת מדי / שעמום אחד גדול.
שתי תגובות עצובות במיוחד מחצו לנו את קוי המתאר של הלב:
"כעת אני קולטת שבחיים שלי לא הייתי בקייטנה".
"אף פעם לא היה בבית כסף לחוגים ובטח לא לקייטנה".
זה היה הגב ששבר את קש הגמל.
מצאנו סטודיו חילופי והמפגש הראשון נקבע ל- 1.7.14.
ב- 8 ליולי נחת עלינו מבצע צוק איתן.
בגלל אווירת הנכאים לא ידעתי עד הדקה האחרונה האם הנשים תבואנה ואני זוכרת את עצמי יושבת בפתח הסטודיו הכפרי ומחכה להן עם סימן שאלה גדול.
כ ו ל ן התייצבו.
אמהות וסבתות דאוגות הגיעו להיות יחד ולרקוד את נפשן, גם אלו שבניהן וחתניהן היו מגויסים.
ידענו שיש מקלט קרוב בקצה הרחוב אבל היה ברור שלא נשתמש בו.
היה נפלא מהרבה סיבות. זו היתה וונטילציה מעולה. יצרנו אי של נחת, תמיכה וקרבה בו פגשנו את עצמנו רוקדות במלוא תפארתנו עם קשת הרגשות הסותרים שעלו. הצלחנו לשכוח לפרק זמן את הסערה שבחוץ.
זו היתה הקייטנה הראשונה לילדות גדולות והיא התקיימה ברצף יומי במשך שבוע. בשנים הבאות מתחנו את הגבולות לשלושה ימים מחוץ לבית ובפברואר 2019 הגדלנו ראש וכוונה וקיימנו בקרלה שבהודו קייטנה מופלאה במשך שבועיים.
תרגלנו יוגה, רקדנו, ביקרנו בבתי ספר לריקוד וכמובן טיילנו. כשחזרנו פרצה גיברת קורונה לחיינו והקפיאה את התכניות.
השנה קיוויתי עד הרגע האחרון שחוות הילה, שבמשך שנים ארחה אותנו לא תסגר. אהבנו בה הכל אך בעיקר את השירות ומאור הפנים של הילה ויונתן אתם נוצר קשר מיוחד. אבל החיים בנויים מטוויסטים בעלילה ואחרי חיפושים רבים נמצא עבורנו מקום חדש ומקסים שמחכה לפלאות החדשות שתתחוללנה בו.
פירוש המושג ריטריט