הנהלות של קבוצות כדורסל וכדורגל מקבלות החלטות להעברת שחקן מקבוצה לקבוצה על סמך מצויינות. הוא יכול להיות כריזמטי, כובש, קולע, מוסר, מגן, חרוץ ומהווה דוגמה לחבריו בקבוצה. אבל הפרמטר של התאמה חברתית לקבוצה ותחושת שייכות עדיין מוזנח למדי למרות היותו מדד קריטי להצלחתו, להצלחתה ולהצלחת המאמן. מאמן שאינו מפנה תשומת לב לכל שחקן, ליחסים הבין-אישיים וללכידות הקבוצתית- גם אם יהיו שחקניה מוכשרים אחד אחד- הקבוצה לא תרקיע שחקים.
תחושת השייכות היא מרכיב בסיסי בחוויה האנושית והיעדרה יכול להיות משמעותי לכל אדם.
בריו אביירטו לא קיימת תחרות ואין חתירה למצוינות ולהישגיות. הדגש הוא על בחינה עצמית: האם אני רוצה לשכלל את התנועה שלי, את יכולת הביטוי האישי, את כושר האלתור והיצירתיות. האם אני מצליחה להתגבר על מעצורים, ביישנות, שתלטנות. איך אני מגיבה למצבים שמשתנים בסטודיו ומה זה השחרור המיוחל עבורי. מה אני מסמנת לעצמי שהיה בעל ערך בתום כל מפגש ומה אחרי תקופה יותר ארוכה.
נכון, זו עבודה פרטית אבל היא כרוכה גם בכל מה שקשור ליחסים חברתיים, לאינטראקציות עם יותר מזולת אחד. היא מקבלת משנה תוקף בזכות ההתאמה לקבוצה ומידת הנוחות והביטחון ששורה בה ומאפשרת כר נוח להתפתחות.
יש בריו (קיצור חיבתי לריו אביירטו) משמעות לכל אחד מהמושגים הלקוחים מעולם המחול: סולו- דואט-טריו אבל הטיפוח המקביל והמשמעותי הוא של כל הלהקה, של כל השבט הקטן שנוצר.
ערך רב טמון בקבוצתיות, בתחושת השבטיות שנוצרת מתוך תהליך שמרופד בתשומת לב.
זו אינה אסופה של א.נשים שמתכנסים יחד באופן סתמי ומתפזרים בתום השיעור. הקבוצה מתגלה כמנוף לצמיחה אישית מתוך קבלה, תמיכה, הכלה, עידוד, ראיית הטוב. אנחנו לא לבד, לא הולכים לאיבוד בתוך הקבוצה.
זהו מתכון מצוין לשמחה כי איך אצהל ואשתטה תוך כדי ריקוד אם לא יהיה לי עם מי?
ותראו, אני שוקלת מילים כאן כי אני יודעת איך זה נראה בקבוצות לומדות, במחוזות תנועה אחרים ובתחומי תוכן אחרים למרות שמתקבצים יחד לקבוצה.
גם ברור שכל מה שאני מציינת כאן הוא כמובן בחירה אישית. כמו בספורט, שיש מי שבוחרות/ים ענף אישי, כך גם בתנועה ואני את שלי בחרתי מזמן.
אולי באות ובאים בגלל הריו, אולי בזכות המנחה, אבל נשארים בזכות הקבוצה.
