זה דג הזהב העומד לרשותך. תצטרכ/י אותו אחרי הקריאה.
את יושבת מול המסך הגדול בסינימטק ומודה על סרט הבלהות הזה. בדרך כלל את חוסכת מעצמך סרטי אסונות אבל לא את זה. אם חשבת להתעלם ממנו, כעת את יודעת שאסור לך להסיט מבט הצידה ולו לא לדקה.
את יושבת דרוכה על קצה הכיסא, צופה ברעד ובבכי עצור, פיך לפות בין שתי כפות ידייך ואוזנייך מתחרשות מקולות היריות ומהצרחות.
נשימתך נעתקת- ואת בהודיה.
בינתיים רק על הסרט עצמו ולא על החיים שניתנו לבנך כמתנה, כי שש שנים מהיום הנורא ההוא- 8.6.2016 – את עדיין לא מעכלת את הנס.
מילא שאת לא זוכרת היכן היית ומה עשית ב 11 לספטמבר המפורסם, איך זה שהסיטואציה בה הוא הודיע לך על שהיה עד לפיגוע נמחקה לחלוטין מזיכרונך? איך ייתכן לעזאזל שלא רעשת וגעשת או לפחות התעלפת בו ברגע?
תוך כדי צפייה שמצמיתה אותך למקומך 60 דקות הדוקות, נגלים לך, דרך עדותו המוקרנת, צירופי המקרים הגורליים ופרטי פרטים טרגיים שלא היו ידועים לך. לא כי היה ניסיון לחסוך ממך אלא כי כנראה הוא בעצמו לא זכר אותם או לא הבין מה ראה לנגד עיניו.
איך אפשר לקלוט אנשים שמתענגים על השוקולד של מקס ובשבריר שניה מטחי יריות מזהמים את המקום בפאניקה מטורפת?
איך אפשר לקלוט תמונת ילד בן ארבע זוחל על הרצפה שאביו מושך אותו בכוח ברגליו למקום מסתור?
איך אפשר לקלוט אישה מבוגרת מערבבת לאיטה את הקצף בהפוך שלה, מרימה עיניים
ל "מלצר" שמולה ובום- קאט!
איך אפשר לקלוט הוצאה להורג?
את צופה בבן הכריזמטי, הרגיש והחכם שלך, סוקר בעיניו את זירת הפיגוע כשהוא משחזר בציניות את המצב האבסורדי אליו נקלע. את משתאה על כך שהוא מצליח בהומור ובכנות חדה כסכין לצבוע את הטירוף והאכזריות במצב כזה. חושף מחשבות נטולות רסן שהס מלתת להן קול, מניח תגובות הזויות על פתח מפתנו של פרויד שהיה עושה מהן מטעמים.
נדמה לך שאת שומעת צחוק ומחיאות כפיים של הקהל שמפיגים את המתח הבלתי נסבל ואת עדיין לא יודעת שאחרי ההקרנה יהיו מי שייגשו ויביעו הזדהות עם התגובות המפתיעות שלו ויציינו שמזל שבסופו של דבר נעתר לטל והסכים להתראיין.
טל. את מודה לה בלבך פנימה ואחר כך תצללי לתוך עיניה המוארות כשהיא תחבק אותך ממושכות. היא היוצרת והבמאית, הילדונת-אישה האמיצה, הנחושה והמוכשרת עד דק, שבזכות הביישנות והעדינות שלה משכה חוט ועוד חוט של הסכמה מצידו של ניר להתראיין בסרט כעד, או כדבריה- כמצלמה נוספת. זו שבכושר השכנוע הטבעי שלה פרצה את חומת מגן ההדחקה שהקים בנך סביב לבו וזכרונו.
את בהכרת תודה לכל מי שעסקו במלאכה ברגישות ובעדינות ואפשרו את יצירת הסרט הקשה הזה שנוגע בטראומה אחת מני רבות במציאות חיינו, רבות יותר מדי.
נדמה שבאמצעותו נחשף במלוא קלונו מעגל האימה בתוכו אנו חיים של "מי התחיל קודם", נקלפות מעליהן שכבות הבורות והציניות ונגלה מצרך היסוד החסר: חמלה. מצרך שאין לוותר עליו במקומותינו כי תכלס כולנו כולנו טראומטיים והסיבות לכך רבות כחול אשר על שפת הים.
"במעגל סגור"– סרט סטודנטים שמבוסס על טונות של מצלמות אבטחה וסיפורים אישיים של מי ששרדו את הפיגוע בשרונה וסיפקו הצצה יוצאת דופן לרגעי האימה. הוא זכה בפרס ראשון לסרטי סטודנטים ותפח לתיעוד מטלטל באורך של שעה.
רק בסיומו, כאשר הכתוביות נגללות מטה, את מעכלת ששמו של בנך היה יכול להופיע ברשימת השמות ולא של היוצרים.
תם פסטיבל דוקו אביב. אפשר לעקוב אחר הסרט ביס דוקו ואפשר לוותר.
כמו מנטרה אני שרה את השיר הנפלא הזה , מנסה להחזיק אופטימיות ורוח טובה שלא תחמוקנה להן באפלה כי אחרת אנא אני באה.