השנה היא שנת טרפפו לספירה, אני ממששת עדיין את עתידי המקצועי והשיעור הוא הראשון בקורס פרסום ויחסי ציבור עם גדעון רייכר.
שורות שורות יישובים התלמידים במקומותיהם מול הבמה ומחכים לבוא המרצה.
בקיר השמאלי מאחור, יש דלת כניסה נוספת לאולם ודרכה נכנסת דמות גבר. היא כפופה, הליכתה גמלונית, כתפיה שמוטות, ראשה מוטה הצידה, עיניה בוחשות ברצפה, ידיה שלוחות בדלדול לכל עבר בקצב הליכתה. כולה אומרת "מה אני עושה כאן ומה יש לי בכלל להגיד וללמד".
ה- גדעון היה אז פופולרי ובשיא הקריירה שלו כעיתונאי, שדרן רדיו ומגיש טלויזיה (כלבוטק, ערב חדש) חד לשון, בעל הומור ציני, נחרץ וסמכותי. חשבתי שיש לי מה ללמוד ממנו והנה נכנס סוג של סמרטוט מסמורטט שתוך כדי הליכה שלומפרית ממלמל משהו לא ברור בקול נמוך שאילץ אותי למתוח את גופי בתוך הכיסא, לזקוף את אוזני ולהתמרמר בפני עצמי על שנרשמתי לקורס.
"שלום" מלמלה הדמות, כשהיא צועדת דבוקה לקיר כאילו נתמכת בו לכל אורכו. אני גדעון רייכר ואני אלמד אתכם כך וכך מפגשים ככה וככה נושאים ובלה בלה בלה.
תוך כדי דקלום הטקסט המפואר הזה הוא הזדקף לאטו, ממש לאטו, משך את כתפיו לאחור, ניער את ראשו ונוצותיו, גוו צמח מעלה לכיוון התקרה, קולו התחזק בהדרגה ומילותיו הפכו צלולות וברורות.
כאשר הגיע סוף סוף לקדמת הבמה, אפשר היה כבר להבחין בגדעון המוכר שבגללו התכנסנו כאן.
לעולם לא אשכח את שאמר: אם אתם רוצים להפגין נוכחות ולהותיר רושם מלבב מהדקה הראשונה, אל תתהלכו ותנהגו כמוני.
ההמחשה הויזואלית הזו שעשעה והרשימה אותי ולימים חיקיתי אותו כשרציתי לעודד נשים לחזק את הדימוי הגופני הנשי ואת הנוכחות שלהן בעולם.
דימוי גוף שכרוך בדימוי עצמי ובנוכחות- זהו נושא אוניברסלי ואותו נעבד בתנועה יחד עם הרקדנית -יוצרת אהרונה ישראל, בכיתת האמן הקרובה.
קיבלתי שוק כשסיפרה לי שבשנתה הראשונה באקדמיה למחול נזף בה ראש החוג ואמר:
״את חייבת ללמוד לכבות את הנוכחות שלך כמו מנורה״.
היא היתה רקדנית בתחילת דרכה והמושג "נוכחות" ו"נוכחות בימתית" היו זרים לה. לא היו לה כלים לעבוד איתם באופן מושכל.
המשפט הזה, נותר אצלה כשאלה מקצועית עד היום.
כיצד קורה שיש אנשים אשר בהיכנסם לחדר העיניים מייד מופנות אליהם?
האם את כזאת? ואתה?
מדוע בזמן צפיה במחול המבט נמשך ומתמקד דווקא ברקדנים מסוימים?
אלו השאלות שאהרונה חקרה לא רק בהקשר לעצמה ובהקשר של עולם הבמה אלא עבורנו, פשוטי התנועה והאהבה לריקוד.
לימים, למדה ש׳נוכחות׳ היא תכונה אנושית ופרפורמטיבית שניתן לעבוד איתה באופן מושכל ומודע: להגדיל, להקטין ולכוונן אותה כרצוננו. כמו שריר שניתן לאמן.
לדבריה, נוכחות קשורה במבט. ביכולת וברצון שלנו להכיל מבט של אחרים בנו.
נוכחות קשורה בהיכרות אישית עמוקה עם עצמנו ועם החלקים הלא מודעים שבנו שבאים לידי ביטוי ללא ידיעתנו.
נוכחות היא איכות מורכבת וקשורה במפגש עם ביישנות, בושה, הסתרה, צניעות, חוסר מודעות עצמית, ועוד.
מנגד יש מופעים של מוחצנות, נועזות, הפגנתיות, התרסה ועוד, אך בעיקר- כולנו חולקים את הרצון שיראו אותנו במלואנו.
אלו הם קולות עמוקים, סותרים ומשלימים החבויים בכל אחד מאיתנו בדרגות שונות, לעתים מנהלים אותנו. יש בהם פוטנציאל אדיר להתפתחות אישית.
יקומו האישה והאיש שדימוי גוף הוא נושא שמעולם לא העסיק אותן/ם. אלף גוונים של דימויי גוף נמוכים ומייסרים הם מנת חלקנו עד ההתפקחות והויתור שבאים עם הגיל.
או שלא.
נקודות למחשבה ולעבודה בתנועה בסטודיו:
איך אנחנו יכולות לשכלל את הנוכחות הגופנית שלנו בעזרת התנועה ירום הודה?
למה היא חשובה אם אנחנו לא רקדניות או רקדנים?
תכלס, האם כולנו פרפורמרים בסופו של דבר?
