רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    דיינו גם דיינו

    מזה 40 שנים כ- 34 אנשים ואנשות, הרבה אחרי גיל ההסכמה והרבה לפני שחוגי בית היו נפוצים, מתכנסים אחת לחודש להרצאה/מופע. חברות וחברים שלי שיחד מפרקים ומרכיבים מחדש סדקי חיים, כמו בפילוסופיית ה"וואבי סאבי" שבאומנות הקרמיקה היפנית "קינצוגי" .

    מזה 23 שנים אנחנו עורכים סדר פסח שני.

    מבשלים את גולות הכותרת של המטבחים שלנו, מפנקים עצמנו בהזמנת כלים כדי שלא נטרח לשטוף אותם, והכי כיף- משנסים כתיבה וקוראים בהגדה משלנו. כזו שלמרות היותה ניזונה מהמקורית, שפתה סודית ומובנת רק לנו.

    אנחנו מגביהים את המצות ומכסים את היין או להיפך, בודקים מה השתנה הלילה, לא מסתפקים רק בארבע קושיות, מתפלספים על מה שהחמצנו ומה שמיצינו, מוסיפים לעשר הותיקות את מכת הקורונה שעמדה לכלותנו אך תקענו לה אצבע בעין, מונים את אירועי השנה שחלפו עלינו ולא טורחים להתבייש בהם, מפזרים דחקות ומחמאות לרוח, מתבלים בשירה גרונית צורמת ולא נרדמים ולו לא לדקה אחת בין אחד מי יודע לדזבין אבא.

    בכלל, כל סיפור הסדר הזה מבוסס על רב המכר שהוא אנחנו, על חיים מלאים בהווה, וזו התרומה שלי לטקסט של דיינו שנפל בחלקי, כשאני במצב הכרתי של תפילה:

    כמה מעלות טובות לשכינה עלינו

    אילו המדינה היתה אוהבת אותנו שמינית ממה שאנחנו אוהבות ואוהבים אותה- דיינו

    אילו היינו עדים למי בממשלה יש פוטין יותר גדול אבל הנגב היה פורח – דיינו.

    אילו הבירוקרטיה היתה פחות מלבלבת והגזענות נופחת את נשמתה- דיינו

    אילו "טהרן" היתה נשארת סדרת מתח עצבנית ללא איום אמיתי – דיינו

    אילו הומצא חומר ממיס את האבנית מעורקי הבוגדנות, הטמטום, החלמאות, האטימות,
    החמדנות, השחיתות והרוע- דיינו גם דיינו

    אילו חיוכים ונימוסים היו פרושים בנדיבות במרחב הציבורי – דיינו

    אילו צבעי האביב המפעימים היו מתנחלים כאן כל השנה – דיינו

    אילו בעלי החיים היו מייבבים רק משמחה – דיינו

    אילו ילדות, נערות ונשים היו בטוחות בתא המשפחתי, החברתי והתעסוקתי שלהן – דיינו

    אילו המקלטים היו מיועדים לגברים אלימים ולא לקורבנותיהם – דיינו

    אילו היינו כולנו, נשים גברים וטף, דוברי ערבית– דיינו

    אילו היינו עושים אחת ועוד אחת והיה לנו רק את ערוץ 11- דיינו

    אילו היינו שולפים זקנות מנדנן ושולחים אותן לרקוד עם כוכבים– דיינו.

    על אחת כמה וכמה ולמרות כל האמור לעיל הצטופפנו כאן למסיבת החלמה, מחדשים נדרינו כמדי פסח.

    התכנסנו לא לטיפול פסיכולוגי אלא לדיוני פוליטיקה רועמים ולשיחות נפש עדינות.

    אנחנו בהכרת תודה שהשכינה שורה עלינו ביד אוהבת לראותנו שאנו מזדקנים בניחותא ואם חיינו עד רגע זה-
    אנחנו מבקשות ומבקשים להמשיך בפעילות פורה זו כי טוב לנו כך ודיינו גם דיינו.

    שיר עדין שאני אוהבת להכרת תודה.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    כן או לא?

    הייתי מנחה ממש טריה כשרוברטו הגיע לשיעורים שלי. ידעתי שהוא פסיכיאטר ידוע שרקד כבר בילדותו בארגנטינה ריו אביירטו. דונט אסק. ממש נלחצתי, כי מה אני

    המשך קריאה