זיכרונות מעומעמים יכולים להיות עכורים, כמו קורי עכביש ששוחים מול העיניים, חשוכי פרטי פרטים. הם נפלטים אל חוף הזיכרונות, קצת חסרים, ודאי הטראומטיים שביניהם. הם מותירים חותם עמוק והרגש שמלווה אותם נשאר טמיר וחי שנים רבות.
הרגש שליווה אותי מאותו יום היה פאניקה חריפה מתובל בשובל זיכרון של זריזות, אינטואיציה ותושייה.
בשנות ה-60 מעטים טסו לחוץ לארץ. רק העשירים או מי שבילפו והתיימרו להיות כאלה.
כשעלינו למטוס, אבא היה הדור בחליפת שלושה חלקים ואימא לבושה בחליפת ג'רסי חדשה שקנתה לכבוד האירוע המכונן: ז'קט וחצאית בצבע כחול וחולצת פסים עם צווארון מלחים רחב בצבעי כחול- לבן פרוש על הכתפיים.
הייתי בכיתה וו שזה בת כמה? בת 11? ניצני ציצים מכווצים מבושה מתחת לחולצת רשת אוורירית בפסי כחול אדום לבן, זהה לזו של אחי בן השבע וחצי כי אימא שלנו אהבה את המראה האופנתי התואם של צאצאיה החמודים.
אני זוכרת את האי האיטלקי קאפרי, על סמטאותיו הצרות, החנויות ההדורות והילת היוקרה שריחפה מעליו. אני זוכרת מנת גלידה גדולה בהרבה ממידת תאבוני ואותנו מצטלמים בפיאצה המרכזית בעודי מתפללת שמצלמת הפילם תהיה כבר מרוצה מהתוצאה אחרי חמישה ניסיונות בהם התקפלתי לתוך עצמי עוד ועוד מחמת חולצת הרשת ההיא.
המוני תיירים על בליל השפות שבפיהם גדשו את הרחובות אבל הבריכה במלון הנחשב היתה שוממה. אני זוכרת שהיא היתה מלבנית, גדולה, כיסאות נוח יתומים פזורים סביבה ומי הטורכיז שלה נצצו בזיקוקי שמש.
התמקמנו בגדה הצפונית, רק המשפחה שלנו. אבא שלי ישב על כיסא נוח, פורש את ה"ג'רוזלם פוסט" שלו מול עיניו. אני זוכרת שגיליונות העיתון היו גדולים במיוחד וכדי לקרוא בהם היה צורך להחזיקם לרווחה עד שהזרועות כאבו. ניסיתי פעם, אני זוכרת, כי הם מאד הרשימו אותי עם אנגליותם.
אני לא זוכרת היכן היתה אימי באותם רגעים קריטים. אני משערת שרכנה למעמקי הסל כדי לחפש את קרם הוולוטה למרוח את עורנו הצח כהגנה מקרני השמש. היו בטח עוד דברים שאימהות עושות כדי להכין את ילדיהם לרחצה בבריכה ושבנים חסרי סבלנות עושים כדי לעצבן אותן ואת אחיותיהן.
מרגע מסוים הכל קרה מהר מאד.
יוסי טס למים. הוא דפק ספרינט בקו ישר וברגליים שלוחות קדימה מהדשא למרכז הבריכה, לתוך המים העמוקים. בגילו, בגובה שלו, רוב המים היו עמוקים ומטרידים. הוא לא ידע לשחות וגם אני לא מי יודע מה. שיעורי השחייה בבריכת "גלי גיל" ברמת גן נועדו יותר להתחמקות מהבנים שטפחו על גבנו כדי לבדוק אם אנחנו לובשות חזייה מאשר שינון התנועות הנכונות.
אני לא זוכרת של מי היתה הצרחה החדה. אולי שלי, אולי של אימא.
אני זוכרת שמזוית העין ראיתי את אבא שלי חולץ נעל ועוד נעל ואז מתרוצץ הלוך ושוב על סף הבריכה, מבוהל וחסר אונים. אז לא ידעתי שגם הוא לא ידע לשחות.
אני לא זוכרת אם היה עוד מישהו במרחב כדי להושיע.
לא זוכרת מה חשבתי, האם התלבטתי, האם צעקתי לעזרה.
אני זוכרת שאף אחד לא היה במים מלבד ילד צעיר בן שבע. אח שלי.
אני זוכרת ציצית שיער בלונדינית שוקעת, צפה ושוב שוקעת. אני זוכרת שקפצתי לבריכה, בוטשת בעוז ברגלי ומכה בכפות ידי בחוזקה במים, מנסה להתקדם אליו במהירות, לתלוש אותו מהכמעט תחתית למפלס המים. אני זוכרת אותו מכה בי בכוח בזרועותיו הדקות.
אני זוכרת שאחזתי בשערותיו ושמשכתי אותן בכוח. את זה אני ממש זוכרת.
זה עזר.
יותר מזה אני לא זוכרת דבר. לא זוכרת איך יצאנו מהמים, לא זוכרת את התגובות של אימא ואבא, לא זוכרת האם אחי בכה, האם קיבל טיפול רפואי או שהתקלה הוחלקה תחת דוק השתיקה.
לא זוכרת האם מקהלת הצבא האדום שרה לכבודי או האם קיבלתי מנת גלידה נוספת באותו יום, אני מניחה שאותה טביעה-חצי טביעה, הסתיימה בתחושת הקלה גדולה אבל אני לא זוכרת אותה בבית החזה שלי.
עקבות האירוע ההוא הוטבעו בגוף הזוכר שלי ושאריות לא מבוטלות נותרו עד היום, כשאני עצמי מטפלת בא.נשים במים.
