כאשר נעתרתי לבסוף ברוב טובי להגיע בשישי בערב, אי שם ב-2002 לבית חברים, לא שיערתי שחיי יקבלו כזו תפנית.
הייתי סחוטה, כועסת ומרוטת עצבים מקונפליקט במתנ"ס אותו ניהלתי. שאלתי את עצמי למה לי לנסוע לקיביני צ'ורט כעת כשכל מה שרציתי זה להתחפר במיטה עם ריסי העצובים, להספיג בה את עלבוני ותסכולי ולמשוך את השמיכה מעל לראש עד יעלה השחר.
אבל חגגו שם את יומולדת 50 הקדוש ונכנעתי לצו האירוע.
הגעתי מרוקנת מאנרגיה כשגופי קפוץ וליבי נעול. רמ"ח איברי ושס"ה גידי היו במצב רעוע. הגב התחתון צרח שהוא זקוק להשתלה מחדש ואפשר היה לנקוש על עורפי וכתפי ולקבל משוב ממתכת קרה.
אולי היו אלה החדר החף מריהוט וחפצים, אולי הנרות הדולקים, ריח הקטורת העדינה, החברים, המוזיקה. קולה של מרסדס סוסה מילא בעצמתו את הסלון עם "גרסייאס אה לה וידה". היא הודתה על החיים ואני נמסתי בבת אחת.
את התחושה הזו אני זוכרת כאילו היא חיה בי כעת: כל הגוף שלי עלץ מהתו הראשון, קלילות תפסה את מקום הנוקשות וחיוך רחב מימדים התנחל בלסתות הקפוצות ונישק לי את הלב. אני זוכרת שחלצתי בתנופה את נעלי כדי שכפות רגלי העירומות תחדשנה נדרים עם הרצפה, אני זוכרת שדבקתי כמו סופר גלו לצידה השמאלי של המנחה כדי לשלוק ממנה אנרגיה, אני זוכרת שהיא לא הסיטה אלי את מבטה ולו במעלה אחת, ואמרה: את ממש תפורה על הריו אביירטו.
לא שאלתי: למה אני תפורה? לא גלגלתי את המילים הזרות על הלשון בתהייה: ריו- מה?!?, לא בררתי מה זו השיטה הזו, לא חיפשתי קבוצה לרקוד בה. לא התעניינתי בתיאוריות, פילוסופיות, סילבוסים. בגוף ובנשמה ידעתי, כמו מגנט היודע להתמגנט לחומר המתאים לו.
בבוקר יום ראשון נרשמתי למסלול ההכשרה בבהילות הראויה להערכה כי ידעתי שזה יהיה עיסוקי לשארית חיי.
אכן, גורלי נחתם לעד. אם אמת צרופה זו נשמעת מוגזמת, לא נורא, קצת דרמה מתוקה לא הזיקה לאף אחת.
באחד השיעורים בהכשרה אני זוכרת שיר אחד שהושמע ופתאום נעתקו נשמתי וצעדי: המילה שצי (יקירה בגרמנית) זרקה אותי מיד לשם החיבה שאבי קרא לאמי ולפתק בכתב ידו שהשאיר לה בוויטרינת הזכוכית במטבח: "שצי, אל תשכחי לעולם שאני אוהב אותך".
זה היה חודש לפני מותו, אחרי שרבו ביניהם האם להזמין חוות דעת שלישית או לא.
any how – התאהבתי במלאכת המחשבת העדינה של הנחית הקבוצה. העובדה שכמנחה של ריו אביירטו אני אמונה על אחזקת הקבוצה ובו בעת משתתפת פעילה, אתגרה אותי במיוחד. עפתי על התמרון בין הרוח הכללית לניואנסים הדקים, להתרחשויות וליחסים הנרקמים תוך כדי הרגעים הנרקדים.
קלטתי שזו אינה רק שיטה אלא בראש ובראשונה גישה לחיים, שמה שקורה בסטודיו הוא ביטוי ומראה למתרחש בחוץ, ולהיפך.
הגוף שלי התגמש, התנועות שלי השתכללו והייתי מבסוטית-אש שאני מתבקשת לאלתר ללא זיוף ולא להתאמן על קומפוזיציות תנועתיות מוכתבות.
התאים לי מאד הגיוון המטורף בשימוש בכלים של ריו, שיש הפתעות כל הזמן והתנסויות שהן בגדר הזמנות ולא הכרח.
העמקתי את האמפטיה למי שאינן ואינם אני, הבנתי יותר טוב את העולם סביבי ובעיקר- נולדה בי אינטימיות הדוקה יותר עם עצמי.
כל זה אפסי לעומת ציפורני המלאכותיות שעברו מסע טיפוח של 10 שנים, הפכו למיותרות ונותרו מאחור ולהמון הצבעים שנכנסו לי לחיים. אפילו הבן יקירי שלי (ולא אפרים) הבחין שגם בצבעי הבגדים שבחרתי חל שינוי דרסטי מתהולל.
פשוט החכמתי. בגוף, במיינד, בלב, ברוח.
