(גם) כך נראה אלתור

 

יום שישי בבוקר. מזג אויר נהדר, הכל מאורגן לכיתת האמן שתתחיל או טו טו ב- 11:45.
רשימת המשתתפותים סגורה, כולן קיבלו הנחיות, זוג שואל אותי בווטצאפ של הרגע האחרון האם עדיין אפשר להצטרף, אני מוודאת שיש כבל נוסף למערכת השמע, לוח עם שלט מכווין לסטודיו. זוטות של הרגע האחרון.

08:00 סהר מתקשר. חושבת לעצמי: ייתכן והוא לא מוצא את המייל עם הכתובת או אולי רוצה לבדוק איתי משהו שקשור לסדנה כי ציין שזקוק לזמן התארגנות לקראת הסולו.
"רונית, אני ממש לא יודע איך לבשר לך את זה אבל אני במצב על הפנים. הגוף כואב ברמות שמזמן לא חוויתי, כל משככי הכאבים שהתחלתי לקחת מאתמול בלילה לא עוזרים ואני בדרכי לרופא או לבית חולים".
כך אמר- גם אם לא במדויק – רק זוכרת ששמעתי את אי הנוחות הגדולה בקולו, שאמר שנורא לא נעים לו, שבחיים בחיים לא ביטל מופע ושאל בקול מהוסס האם גם לי קרה.
לא סהר חצי ירח יפהפה שאתה, אני בעיקרון לא מבטלת מופעים כי המופע המפעים האחרון שלי היה בכיתה גימל מול טנטה (דודה) ארנה הייקית הרווקה שבאה לבקר בשלושה אוטובוסים מירושלים.

יחד עם האכזבה המובנת והידיעה שארגיש אותה כשאעביר את הביטול הלאה למי שמתארגנות ממש כעת לקראת היציאה מהבית, חשבתי: מה עושות כעת?
הנה החיים המזמנים לנו הפתעות ותקלות. גם כששנבנית מסגרת שמתכווננת לודאות היא תמיד מועדת לפרצות. המצב הלא ידוע הנמצא בחיינו כמו צל ברקע, מתחבר לנושא המאחד את כל כיתות האמן: מיומנות האלתור. יחסי הגומלין בין מצבי החיים להשחזתם בסטודיו, ולהיפך. 

הופתעתי מהשלווה שירדה עלי. בזמן שמוחי החל לקדוח ולחשוב על אלטרנטיבה, מצאתי עצמי מנחמת את סהר, אומרת לו שהכי חשוב שידאג כעת לבריאותו ושאנחנו נסתדר. יכולתי לשמוע את נשימת הרווחה המובנת שלו. הוא הרי מאד רצה להעביר לנו את הסדנה וכרגע עסוק בכאביו ובהחלמתו.

תוך כדי שאני מעכלת מה קורה כאן ברגע זה, אני מבינה שאני חייבת מיד לאלתר. לא נוח אבל זה המצב. בעוד אני מציעה סדנת ריו אביירטו בהנחייתי, התחלתי לשלוח הודעות, להכין מערך ופלייליסט, לחכות לתשובות, לבדוק שוב שכולם קיבלו את ההודעות בעיקר אלה מהגליל, וגם לחשוב על ההשלכה הכספית של ביטול הסטודיו בדקה ה- 90.

היה ביאוס באויר אבל כולן, בלי יוצאות מן הכלל, היו מלאות אמפתיה והבנה. קיבלתי דיווחים על התארגנות אחרת של היום מחדש:
על הוראה חדשה לוויז לשנות כיוון לטיול בטבע שנדחה פעמיים, על הזמן שהתפנה להכנות ליומולדת 18 של הבת, על פניות לבישולים לקראת שבת, לרכישת שולחן סלון חדש ויקר ועוד.
הגמישות, ההסתגלות לסדר היום שהשתבש ונבנה מחדש, המידתיות שבסך הכל עסקינן בסדנה לא בביטול ניתוח של עקירת כליות ומצפון – כל אלה גרמו לי הקלה ושמחה. רציתי לחבק כל אחת ואחד מהמשתתפותים. הן מצידן דאגו לשלומי שזה לגמרי חמוד.

עוד לפני התקלה הזו, התכוונתי לשאול את סהר למה הוא מתכוון במושג "אוריינטציית גוף" (השם שבחר לסדנה) שהרי כשהגוף בחיוניות מלאה הוא מתנועע במרחב באופן שונה מאשר כאשר הוא דואב.
אשאיר זאת כאשר ניפגש בכיתת האמן שתתקיים איתו כשיחלים.

אהבת את המאמר ?    

שיתוף ב facebook
שתף בפייסבק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מאמרים נוספים

מה אפשר ללמוד מליזי?

ליזי האוול היא רקדנית. היא רקדנית בלט שרוקדת מגיל שש. היא עושה שפגטים באויר ומרחפת על גבי המוסיקה כמו שאני רק יכולה לדמיין את עצמי

המשך קריאה