רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    חופשה משפחתית

    איזה כיף לי שאני יכולה לשנוץ באמצע היום, נניח בשעה שלוש ותשע עשרה דקות, אחרי שנכנסתי ראשונה למקלחת לפרק זמן בלתי מתחשב וכל המים זרמו לרשותי הבלעדית,  כדי להתעורר ביקיצה טבעית לקפה ועוגה.

    איזה כיף שאף אחד לא רוצה ממני משהו דחוף, שאין לי משמרות, שאני יכולה למרוח לק על הרגליים ולחכות שנתיים עד שיתייבש.

    לירכתי המוח שלי לא קודחים: היא לקחה לי, הוא התחיל ראשון, היא הרביצה לי, למה דווקא אני. הסיכוי ליישוב סכסוכים נתון בידי ההורים שלהם ולי אין סמכויות. איזה כיף לי!

    אני צועדת עשרות מטרים לפניהם שלא יזהו שהם שלי ואני משלהם. אח, לו הייתי חיה באירופה הקלאסית, שם הילדים מתנהגים כמו דגים ממושמעים.

    נחבאת אל כלי אני יושבת על גדת נהר החצבני (עלק נהר) בפישוט איברים ולסת שמוטה. פעוט בן כלום וחצי טורד את שלוותי. הוא עומד באמצע השביל, הצווחות שלו מפלחות את השמיים והוריו יוצאים מדעתם כדי לפייס אותו. קושקוש, דבר איתי כשתחזור מהאמזונס עם תנין בצ'ימידן וכעת תפוס ממני מרחק אטומי.

    אני מסיטה הצידה באיפוק ראוי לשבח את האג'נדה החינוכית שלי, מתרפקת על ההצלחות הפנומינאליות שלי כהורה בשנות ה 70 / 80, מחייכת לעצמי בטיפשות וכיף לי.

    השמש מלטפת את קמטי וכתמי והעצים גוהרים מעלי. אני מתעלמת מתחרות הקפצת האבנים למים שמעמידה פעוטות בסכנת החלקה לתוך הזרם הסוחף. שההורים שלהם יילחצו, אני את שלי עשיתי. למאטיס אולי יש שמש בבטן, לי יש מנגנון הדחקה ושלווה מפותח וכיף לי.

    במסעדת האורחן קילפו, חתכו, שלקו, טיגנו, אפו, בישלו, ערכו שולחן במיוחד עבורי וכעת מגישים לי וטורחים סביבי. לא מארחת, מתארחת. שוחטים אותנו במחיר חג וכיף לי לשלם אותו.

    אני לבושה בבגדים נטולי כתמים וריח, התיק שלי לא דביק יותר, מושבי הרכב נטולי פירורים מגעילים ואין עלי מוצצים. בגדול אני יכולה לעשות מה שאני רוצה עם מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה.

    נותרה המלאכה היחידה הקשה מנשוא שהיא הוצאת החלקים הירוקים מבשר האבוקדו השחרחר ומלבדה חיי עמוסים בהווה נעים.

    בבוקר מעיר אותי השעון הביולוגי שלי אחרי תרדמת מתוקה של שמונה שעות. בפרק זמן זה אף אחת לא משכה ממני את השמיכה, אף אחד לא דחף לי לפה את כפות רגליו המתוקות, מעך לי ת'פרצוף ומרח עלי את הסמרקץ' שלו, אין מי שיעיר אותי כל שלוש שעות, אני לא שוחה בבריכת פיפי חמימה ואין לי חלומות ביעותים על גדיעת איברים וחטיפת ילדים.

    סבתאות זה קצת כמו מחזור אבל הפוך: כשיש לך אותו את מחכה לרגע בו ייעצר בדום שתיקה. כשאת סבתא, את רוצה מהסבתאות עוד ועוד וכיף לך, אוי כמה כיף לך.

    נדמה שההורות המוקדמת היתה אפיזודה צדדית ואילו סבתאות זו עסקה מומלצת: נהנים ומבלים וכשרוצים לשנמך את הנזקים- עושים אקזיט.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    על הקשר בין משחק לאהבה

    אם תשאלו אותי מה זיכרון הילדות הכי חי שלי אענה מיד: ניתוח הפזילה ואבא משחק איתי. למה הניתוח? כי הדוקטור הכי מפורסם במדינה הציב מול

    המשך קריאה

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה