רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    ורטיגו למיוחדים

    כאשר נכנס הרקדן שמואל דביר כהן לבמה- נעתקה נשימתי. זה לא קורה הרבה. אני מתפעלת, משתאה, מתלהבת, מתמוגגת – זה נכון, אבל שנשימתי תעתק ככה?

    בצעדים איטיים איטיים, כשהוא פוסע לא פוסע על קצות האצבעות כמו בלרינה, נשען לא נשען על קביו, שולח קב אחר קב קדימה באויר, רחוק מהגוף, הוא מרחף חרישית כרוח הקודש על פני האדמה וכל האולם דממה. מאות זוגות עיניים מרותקות לריחוף הפלאי הזה.

    כשפגשנו אותו בתום ההופעה יושב על כיסא הגלגלים, הקביים מונחות על ברכיו, ניגשנו להביע את התפעלותנו כי איך אפשר שלא. הרגשתי שהמילים נתקעות לי בפה אז עד שארגנתי אותן למשפטים הגיוניים שלמים נעשתה לי תמונה למזכרת. חייבת מזכרת מהפלא המקסים הזה.
    דיווח מהשטח: הבחור יפהפה, הטיית הראש הכפוייה עליו חיננית, עיניו מאירות, חיוכו טוב וזורח והזקנקן האסוף בגומיה משעשע אותי. תארו לכם את הרצל אוגד את זקנו בגומייה.
    או את דרעי.

    אני לא מבינה דבר בסוגי נכויות, נזהרת במילים וגם לא מכירה את הסיפור האישי של שמואל. אני רק מנחשת: מי שגדל וצמח להיות גבר צעיר עם ביטחון עצמי כזה שמעיף אותו למרומים כרקדן נגד מה שעל פניו נראה אבוד מראש – רוב הסיכויים שיש מאחוריו משפחה מיוחדת.

    הורים מסורים, אמיצים, נחושים, חכמים, ששילמו מחיר אישי, כלכלי, אולי מקצועי. שהשכילו לבקש ולקבל עזרה. שידעו לעמוד על שלהם מול בירוקרטיה ותלאות החיים שעובר ילד עם צרכים מיוחדים. שידעו לא לעשות פעולות פשוטות במקומו כילד, לכאוב איתו כשהיה מבודד ועצוב, לעודד ולתמוך, שלמרות הפיתוי השכילו לא לפתור במקומו בעיות ודילמות, שהיו שם עבורו בהתמודדויות והאמינו שמה שלא יהיה- הוא יצליח.

    מופע המחול Shape On Us (קונטרה ל- shame on us) של להקת "ורטיגו – כח האיזון" במסגרת פסטיבל ישראל, משלב רקדנים עם וללא מוגבלות פיזית. הכוריאוגרף שרון פרידמן, שהוא עצמו בן לאם עם מוגבלות, מתייחס ליצירה כאילו היא "פרקטיקה המשלבת גופים אנושיים מגוונים". אני לא מבקרת מחול אבל יכולה להעיד שצפיתי במופע יוצא דופן בעדינותו, באינטימיות שלו ובהתייחסות הרגישה לרקדנים תוך כדי שימוש מופלא במגבלות שלהם. ברור שמתחת לקרבה הגופנית יש היכרות עמוקה וטיפוח מתמשך של יחסים טובים כי אחרת איך אפשר לשאת זיעה דביקה, הבל פה קרוב, ריחות שיער וגוף של השותפים לריקוד?

    בתום המופע שלא היתה בו ולו דקה דלה, שרוב הזמן שררה באולם דממת התפעלות רציפה כאילו המוניטור של 400 צופים רוטט על קו רצף שקט ונרגש, כאשר כל הרקדנים עמדו בשורה כדי להשתחוות לקהל המריע והמתלהב- לא יכולתי להפסיק לחשוב על ההורים של המיוחדים האלה.

    זהו מופע נדיר וחשוב. עקבו אחר לוח ההופעות, קחו ילדים ובני נוער ותווכו להם את הפלא המהדהד של רוח האדם כפי שהיא משתקפת על הבמה.

    חזרה לשמואל: אם הוא מטפל (בשיאצו) כמו שהוא רוקד – תזכו לחוויה אלוהית. ואם אתם זוכרים את שם עמותת המטפלים שכל המטפלים בה הם א.נשים עם צרכים מיוחדים אנא הודיעו לי ואעביר אליו. גם רקדן מחונן ישמח לעבודה נוספת.
    טלפונו: 052-4741122 והקליניקה ביהוד, בקעת אונו.

    זה לא כמו בלייב ובכל זאת הנה קטע מהמופע   שמואל הוא הרקדן עם הקביים.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה

    תקוה בתקופה חסרת תקוה

      שמש שציירה מורה בחצר ביה"ס עבור מי שזקוק/ה לחיבוק כאשר שמתי לב שקשה לי לאחרונה להחזיק בתקווה הבנתי שאני בצרות צרורות. מסביבי מתחוללות טרגדיות

    המשך קריאה

    מכתב לסטודנטית במסלול ההכשרה

    לקראת פתיחת מסלול ההכשרה של ריו אביירטו קיבלנו ברכות ממרכזים בעולם וההתרגשות גאתה. זה מה שכתבתי לסטודנטית שאני עדיין לא מכירה. היא תקבל זאת בתוך

    המשך קריאה