אחרי שסיימתי להתפעל מהאופן שבו את נשענת בכפות ידייך על ידיות הכיסא, מרימה את גופך 26 סנטימטרים מעליו, כבר באויר מתארגנת לישיבת סיקול מטורפת (מילא יחפה אבל עם המגפונים הסגורים האלה) ונוחתת בקלילות חזרה; אחרי שגרמת לי להידבק מצחוקך הפרוע הילדי ונראה שזה מנהג ידוע שלך להצחיק את עצמך; אחרי שענית ליעל ששלומך זוועה אבל את נוהגת לענות להיפך: שנפלא, ושוב נקרעת מצחוק; אחרי שהבהרת בנחישות שלימודים מסודרים של נגינה בגיטרה הם לא בשבילך ולמדת בשיטת קוף אחרי בן אדם– הבנתי שיש לנו כאן זן נדיר.
במהלך כל המפגש, בו הגשת לנו את עלילות חייך ותולדות ההחלטות שקיבלת בדרך לקריירה המוערכת, וגם במשך הפינג-פונג איתנו כי רצינו ממך עוד ועוד, היה נוכח באופן נחוש הרצון שלך להיות נאמנה לעצמך, לשמור על האמת שלך ולא לסטות ממנה כי היא בנפשך.
לא שאלתי אותך אבל נדמה היה לי שהנאמנות הזו היא בין השאר כי את יכולה לחוש את המרכוז הגופני הזה, את מה שמכנים בעולם התנועה והטיפול ה- center כי זו תמצית הבריאות עבורך.
אנ'לא יודעת אם זה מצליח לך תמיד בחיים כי אם כן – למדי אותי, אבל אני בטוחה שרוב הזמן אין לך ארץ אחרת.
אני מאד מעריכה את הכנות שלך גם אם היא לפעמים מפתיעה כמו אגרוף לא צפוי בבטן או לא נעימה לשומע. את יודעת למה? כי היא לא באה לפגוע אלא לשמור על בריאותך הנפשית, כי הגוף שלך מתעקצץ מזיוף ולו קל. ואת יודעת לעצור, לנשום, להתעשת. נשמתי אתך, נשמתי בשבילי.
שוחחנו ועמדנו קרוב קרוב, כשאני סופגת את צבע התכלת הצלול של עינייך ומבינה שלא רק הגיטרה היא עבורך תחליף למילים (אמרת בפירוש וזה נחקק בסלע שלי: "בלי הגיטרה לא יצא לי קול"), אלא גם העיניים. נדמה לי שאת בוחנת דרכן את הכנות של מי שמולך אחרת את הולכת מכאן.
שאלתי אותך איך יכול להיות שכאשר אני שרה עם מילים- אני מזייפת, ובלעדיהן – קולי חף מזיוף. אפילו מקבלת מחמאות ומעזה להתמוגג בזהירות.
התשובה שלך הבהירה לי משהו שלא חשבתי עליו מעולם: שכאשר האנרגיה שלי נתונה לזכור את המילים, כאשר אני בדריכות הזו- אני סוטה מהמלודיה.
מה אגיד לך, מה יש לחפש באנטארקטיקה כשאת כאן מתחת לאף? מבטיחה לעקוב אחרי הצחוק הקורע שלך.
