רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

לקבלת עדכונים במייל:

    תוגה בצל שמחה

    כל אותו יום הסתובבתי כמו לביאה בסוגרה.
    סורג סורג סגרו עלי קירות ביתי. נזכרתי באותו סרט תיעודי מזעזע בו מתועדים בני משפחת החתולים צועדים הלוך וחזור בכלוביהם בה בשעה שהם זקוקים נואשות למרחבים כצורך קיומי ומאבדים צלם חיה. גוש בטון קר התמקם אצלי סביב הטבור, העצב לפת את הנשימה ולא הרפה.

    צעדתי בכבדות הלוך וחזור מחדר השינה לחדר העבודה, ממנו לסלון ולמרפסת, מהמרפסת למטבח. הדלקתי את הטלויזיה בזמן שניב רסקין הציג את פרויקט הצילום החדש של זיו קורן וחיכיתי שהכתובית שבתחתית המסך תרוץ מימין לשמאל ותזרוק לעברי בדל נוסף של ידיעה שתחלץ אותנו מהספק.
    במקביל הצצתי לווטצאפ הקבוצתי, בחנתי את דף הפייסבוק שלה שמא מישהו העלה פוסט שישפוך עוד אור.

    בבוקר כבר ידענו. תמו חמישה ימים מאז שביטלה במפתיע את שיעור היוגה ושלחה שלושה סרטונים מצמררים ובלתי נשכחים. חמישה ימים תמימים =120 שעות, כשקצות העצבים מרוטים עד כלות מדאגה, תקווה והשלמה.
    כאשר נודע הפינאלה, כתבה חברה קרובה: "בבקשה בלי שאלות".

    בתוך כל חוסר השקט הזה, השאלות הקודחות במוח והיגון העמוק, שאלתי את עצמי איך אני מעבירה מפגש תנועה לרוניות, כזה שנולד ביוזמתי לסימון יום ההולדת שלי, מתוך שמחה והתלהבות, שקיבל הזנה מכמעט 100 רוניות ששמחו על ההזדמנות לרקוד ולהיפגש ולו בזום, חלקן בכלל לא רוקדות וזו להן הפעם הכמעט ראשונה. הן הביעו נכונות להצטרף, ציפו, כתבו דברי עידוד והכרת תודה.

    לא היה לי ברור איך אעבור את המשוכה הזאת עם הזום שגם כך מחלץ ממני יותר אנרגיה ממה שתקנות משרד התנועה והעליצות מרשות שייחלץ.
    עד שעתיים לפני הסדנה הספקתי להתמקם בלוקיישן משודרג, לחבר באופן חובבני 200 כבלים מאריכים זה לזה, לדוג מנורה עומדת לתגבור התאורה, להעביר טקס זובור למיקרופון המדונה החדש ולעשות חזרת סאונד עם חברה סבלנית.

    אם זה היה תלוי בי וזה היה תלוי רק בי – הייתי מיד דוחה- סלש- מבטלת את הסדנה.
    הייתי שולחת הודעה בזו הלשון: "לאור המצב הקשה חל עיכוב בזמן האספקה", או: "את מספר 68 בתור ואנחנו נעשה את כל שניתן כדי שתוכלי לרקוד בהקדם". אפילו שקלתי את: "לאור המצב תוכלי לדרוש ולקבל פיצוי על הביטול".
    משהחלטתי לקיים את המפגש, חלפה בראשי המחשבה להזהיר: "לאור המצב כרגע, יש חסר באנרגיה ותאלצי לקבל סחורה קצת פגומה."
    כן, עד כדי כך עלבתי בעצמי.

    אך ברגע שהנשים ב"מרפסות" החלו להתכנס והחיוכים נמרחו על המסך, ברגע שרונית מהמרפסת הראשונה בצד ימין גילתה להפתעתה שתי חברות רוניות מהמרפסות התחתונות והן קבעו להיפגש, מרגע שהנעימה הראשונה החלה להתנגן והתחלנו לתופף על הגוף ולרקוד- ידעתי שבחרתי נכון .

    זהו רגע שיש בו מגע של קסם שאני מודעת לו ובכל זאת כל פעם מקבלת תזכורת מחדש. אז מה אם שכחתי את התוכנית המקורית, אז מה אם בהתחלה לא שמעו את המוזיקה, אז מה אם רציתי להכיר אותן יותר והזמן עבר מהר מדי. במשך שעה וחצי נשמתי לרווחה והרגשתי הקלה מאד גדולה. שמתי לב שאולי לא הייתי עליזה במיוחד כי הכאב, העצב והתדהמה מתישים אבל הראש נח, הגוף התמוסס מתפיסותו והנשמה התאווררה. התמוגגתי ממי שרקדו מולי על המסך, ממי שהתמסרו לתנועה ורקדתי כמו נמרה שלא בסוגרה.

    קראתי מילה במילה את כל האיחולים ליום ההולדת שלי. התייחסתי והודיתי על כל ברכה ולכל אימוג'י ואני שמחה עבור כל רונית ורונית שהגיעה לסדנה, קודם כל בשביל עצמה.

    ואת רננה, היית מתנה משנת דרך חיים לכל כך הרבה א-נשים. מקווה שהוטב לך כעת באשר הינך.

     

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שיתוף ב facebook
    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    תוגה בצל שמחה

    כל אותו יום הסתובבתי כמו לביאה בסוגרה. סורג סורג סגרו עלי קירות ביתי. נזכרתי באותו סרט תיעודי מזעזע בו מתועדים בני משפחת החתולים צועדים הלוך

    המשך קריאה

    מתנה הפוכה

    אחד הספרים שאני אוהבת לחטט בין דפיו החכמים, בעיקר לקראת יום הולדתי, הוא הספר "מסר האנשים האמיתיים" בו נגלו לי בפעם הראשונה שני מנהגים ששובים

    המשך קריאה