עבודה טיפולית במים- רות בן-אשר

מהות העבודה הטיפולית במים

העבודה הטיפולית במים נובעת מההבנה, כי גם בתהליך טיפולי מילולי מוצלח, בו חלים שינויים משמעותיים במטופל, נותרים מקומות, אליהם לא ניתן לחדור באמצעות המילים. חקירת אותו גרעין עמוק בנפש, אשר נותר ללא נגיעה, מובילה אל הצורך בטיפול, אשר משלב את הגוף ואת הנפש, מתוך הכרה בכך, ש"הגוף הוא הכספת של הנפש" – שהפצעים העתיקים מאוחסנים ברקמות הגוף.

העבודה הטיפולית במים מבוססת על ההנחה, כי דפוסים הגנתיים (מנגנוני הגנה גופניים-נפשיים), הקשורים בפצעים מוקדמים ובטראומות ראשוניות, שמרו על העצמי מלהתפרק, ובו-זמנית הביאו לעצירת התפתחות העצמי הפסיכוסומטי או חלק ממנו. הפגיעה, הכאב והטראומה "הוקפאו" בגוף ונאצרו בתאים, ברקמות, באיברים ובמערכות הגוף.

מטרת העבודה הטיפולית במים היא להביא להתמוססות אותם מנגנוני הגנה, וכך לאפשר למטופל לחזור למקום הטראומה, להיכנס למקום העצירה, למצוא שם דפוס חדש, ובאמצעותו לצאת מהטראומה ולהמשיך הלאה בהתפתחות העצמי.

עבודה טיפולית במים – כללי

עבור רוב האנשים, שהייה במים מחוממים באמבטיה, בג'קוזי או במעיינות חמים מעוררת לעיתים זיכרונות (לא מוּדעים) מתקופה מוקדמת בחייהם, שעיקרם תחושה של תמיכה, החזקה, הכלה והזנה. זוהי, בעצם, מהותם המרפאה של המים.

במים של ברֵכה טיפולית, המחוממים לטמפרטורה של 34-35 מעלות, החום "הממש נכון" מרכך ומנחם, והמטופל, המוחזק הן על-ידי המים והן על-ידי המטפלת, יכול לזכות בחוויה עמוקה של החזקה. מטופלים רבים מדווחים, כי לא חוו ולא זכו מעולם להכלה ולהחזקה, בהן התנסו כמו בפגישה הטיפולית במים.

הגוף חסר משקל במים, מה שמאפשר למִפְרָקים להתרכך ולהתגמש, והמטופל, הנתמך על-ידי המטפלת, חופשי לנוע באופן, שאינו יכול לזכות בו בשום דרך אחרת. מטופלים אומרים: "בחיים שלי לא חלמתי, שאתנועע כפי שעשיתי זאת היום".

המים כמשקפים (Mirror):

מאחר שהמטופל נמצא במים בתנועה רכה, רציפה ומתמדת, המים, הנוגעים בגופו באופן רציף, משרטטים את קווי המִתאָר של גופו, מעניקים לו תחושה של מעטפת שלמה, חודרים עמוק אל האיברים, רקמות הגוף והתאים, ומאפשרים לו לשוב ולהתגורר מחדש בכל חדרי גופו ונשמתו. כך "מחזירים " המים למטופל את עצמו. הם עבורו "Good Enough Mother", אשר מחזיקה, תומכת, משקפת ומכילה את כולו, כפי שהוא, ללא תנאי.

כאשר המטופל מוּבָל כולו אל מתחת למים, נוספים אלמנטים משמעותיים נוספים:

  1. הקשב המדויק של המטפלת לנשימתו של המטופל, כאשר היא מנווטת את הובלתו פנימה אל מתחת למים והחוצה מהם, מקנֶה מימד של התכווננות (Attunement), קשב והכלה מעל ומעֵבר למה שהמטופלים יכולים היו לדמיין לעצמם.
  2. כניסת כל הגוף פנימה אל תוך המים, היותו חסר משקל, היפוך הגוף עם הראש כלפי מטה ועוד מקרבים את המטופל ככל האפשר אל מצבו הראשוני בתוך הרחם.
  3. רפלקס הצלילה נכנס לפעולה, הנשימה מואטת ומתרככת, מערכת העצבים הפאראסימפטטית מודגשת, ולאט לאט הופך המעבר פנים-חוץ, מודע-לא מודע, סימפטטי-פאראסימפטטי, חזרה אל המציאות (פָּנים מחוץ למים) – כניסה אל העולם הפנימי (פָּנים בתוך המים) ליותר ויותר רך ומתון.
  4. תנועת נוזלי הגוף נעשית מאוזנת יותר, זורמת יותר ומזינה טוב יותר את האיברים, הרקמות ותאי הגוף. כך מתחזקת גם המערכת החיסונית.

המורכבות של המים החמימים, ההחזקה על-ידי המטפלת, התנועה החופשית פנימה והחוצה והנשימה מביאות לכך, שמתחים שריריים מתרככים, מִפְרָקים וחסימוֹת נפתחים, דפוסים מקובעים נפרמים ו"שריון" גופני מוּשָל. כל זה מושג לאט ובעדינות, תוך קשב קרוב ביותר למטופל וניצול מרבי של תכונות המים.

כך נפתחת האפשרות לדפוסים נסתרים ומלאי חופש, תנועתיות, שמחה ומשחקיות להופיע, ונוצרת הזדמנות לשינוי בתחושת העצמי (Sense of Self) של הפרט: הוא חווה חוויה של Going on Being:

“Let us assume that health in the early development of the individual entails continuity-of-being” (D. W. Winnicott, Through Paediatrics to Psychoanalysis, p.245).

למי מתאימה העבודה הטיפולית במים?

מהסיבות הנ"ל, המים הם מדיום מצוין לטיפול בבעיות מגוונות: חרדות, דיכאון, עכבות רגשיות, הפרעות (שינה, קשב, מין ואכילה), קשיים בדימוי העצמי (הגופני והנפשי), דיכאון אחרי לידה, שוֹק וטראומה. אנשים העומדים בפני ניתוח קשה (לדוגמה – כריתת שד, כריתת רחם) יכולים להיעזר משמעותית בטיפול: הם עשויים להגיע לניתוח עם משאבים וכוחות, היכולים לעזור להם לפגוש את הטראומה שבניתוח ממקום מחוזק.

שיטה זו טובה גם למטופלים, שהמילים הן עבורם מחסום ולא מנוף להתפתחות, ולאלה אשר "חיים בראש" ומעוניינים להרחיב את חווייתם בחיים.

שיטה זו מתאימה גם לטיפול משפחתי ומומלצת לזוגות בכלל, ובפרט לאלה, שאינם מצליחים להרות.

כיצד מתנהלת העבודה הטיפולית במים?

הטיפול נערך בברֵכה פרטית מקוֹרה בקוטר של כ – 5 מטר ובטמפרטורת מים של 34-35 מעלות. הברֵכה היא הקליניקה הפרטית, שחדר הלבשה ושירותים צמודים לה. המטופלים והמטפלת לבושים בבגדי ים.

הטיפול משלב שיחה ותנועה במים. התנועה במים ייתכן שתיעשה כולה על-ידי המטפלת, כשהמטופל פסיבי ונענה להנעת המטפלת, ייתכן שתיעשה כולה על-ידי המטופל בעצמו וייתכן שתכלול תנועה משותפת, אינטראקטיבית, שלו עם המטפלת.

הטיפולים הראשונים יתרחשו בדרך-כלל כאשר הפָּנים נמצאים מחוץ למים. ההחלטה ללכת פנימה, אל מתחת למים, גם עם הפָּנים, היא החלטה משותפת למטופל ולמטפלת.

המים כ- Holding Environment למטפל

"… we are more concerned with the mother holding the baby than with the mother feeding the baby." (D.W. Winnicott).

בכתביו מדגיש ויניקוט את חשיבותה של הסביבה המחזיקה ככזו שבזכותה תהיה התפתחותו של הילד תקינה. המים מהווים, כמובן, סביבה מחזיקה מיטיבה עבור המטופל. אך, ולא פחות חשוב מכך, המים מהווים סביבה תומכת למטפל.

גם בחדר הטיפול שלו מקבל המטפל תמיכה מהכורסא עליה הוא יושב, ומהחדר אותו סידר במיוחד למטרה הטיפולית. אך אין אלה יכולים להשתוות לחוויה המיוחדת של המטפל בעודו נתמך על ידי המים. האיכות המיוחדת של המים החמים, יחד עם תכונת הציפה שלהם, מאפשרים למטפל ממש "להשען" עליהם, ולהתעטף בתוכם, כאילו הוא עצמו זוכה ל – holding environment משלו. זוהי חוויה מיוחדת במינה – מרגיעה, מייצבת ומזינה ביותר, המביאה לכך שנוכחותו שונה באופן מהותי מזו שבחדר הטיפול.

עקרונות יסוד של טיפול ויישומם בעבודה הטיפולית במים

  1. יצירת ביטחון ואמון כדי לאפשר לתהליך הריפוי להתרחש:

חום המים, תמיכתם, תמיכת המטפלת והתנועה החופשית של המטופל יוצרים מיכל, המעורר באופן ספונטני תחושות של ביטחון ואמון אצל רוב המטופלים.

למרות שעיקרון זה נראה ברור מאליו, יש להבין את חשיבותו כאשר באים לטפל בטראומות: לפי תורתו של דר' פיטר לוין, עוצמתה של הטראומה המקורית היתה כה רבה, עד כי המטופל היה צריך לנקוט בטכניקה, אשר תשמור עליו מלהתפרק. בבואנו לעבוד עם מטופל עם טראומה, יש להבטיח, כי תופעה זו לא תישנה – שהמטופל לא יחווה רה-טראומטיזציה. לשם כך אנו מחזקים את המטופל במשאבים של ריפוי, וכאשר הוא נפגש כך, מחוזק, עם הטראומה – עוצמתה המפרקת מתמוססת.

במים, כאמור, התנועה והנשימה החופשיות, וכן תמיכת המטפלת והמים, הופכות למיכל, או למשאב, בעזרתו ניתן להתקרב למקור הטראומה ולאפשר ריפוי.

בנוסף, נוכחותה ללא תנאי של המטפלת מאפשרת למטופל להניח, לא להיות נדרש לעשות דבר, ומעבירה לו מסר לא-מילולי עמוק של שיקוף וקבלה, המביאים אותו לידיעה על היותו רצוי בעולם, ברמה תאית עמוקה. ניתן לומר, כי זהו "Unthought Known" חיובי ביותר בשפתו של Bollas.

זהו התנאי הבסיסי, המרחב הבטוח, לתמוך בשאלתו הקיומית הבסיסית של כל מי שנולד לעולם: "האם העולם הוא מקום מספיק בטוח? האם כדאי לנשמתי להיכנס אל גופי?". מנקודת מבט רוחנית, זוהי השאלה העומדת בפני כל אדם בכל רגע ורגע בחייו.

  1. עזרה למטופל לחזור לתוכנית החיים המוּלדת שלו:

במקור, בגרעין שלנו, כל אחד מאיתנו הוא יצור ספונטני וחופשי, בעל צרכים, כשרונות, נטיות ויכולות, המיוחדות לו, עם זכות מוּלדת להיות מאושר וזורם בקשר עם סביבתו. סביבה טובה, שאינה מפריעה לתוכנית המוּלדת, מאפשרת לנו להתפתח ולהפוך לבני אדם, הממַצים את יכולתם הגופנית, הרגשית, האינטלקטואלית, הרוחנית, הבינאישית והחברתית.

אבל למרבה הצער, בדרך-כלל, המציאות שונה. בנוסף להתניות, להן אנו נתונים בהיותנו יצורים חיים (לפי התפישה הבודהיסטית), אירועים ונסיבות חיים בילדות המוקדמת, ולעיתים אפילו טרם הלידה, מונעים מאותו טבע בסיסי שלנו להתפתח על פי התוכנית המוּלדת הטבעית. התוצאה היא, שכולנו המשכנו לגדול ולהתפתח, לפעמים אפילו ללמוד ולהצליח, אבל חלקים מסוימים בנו נותרו מצומצמים, סגורים, בלתי מפותחים, או אפילו נעצרו לחלוטין.

אותם חלקים, שהם החלקים הרכים והמקודשים של גרעין הווייתנו, הוקפאו בגוף וקיבלו הגנה בצורה של "שריון הגנתי שרירי" (Wilhelm Reich) – דפוס החזקה פיסי, שהפך לימים לסגנונו האישי (Character Style) של הפרט.

התבוננות בתנועה ובגמישות של הגוף במים מאפשרת לזהות אותם דפוסי החזקה, אשר מצמצמים את תחושת העצמי של המטופל ומצביעים על מקום הקפאת הטראומה בגוף. למשל, החלק העליון של החזה ואזור הלב יכולים להיות נוקשים ולא גמישים. רקמות החיבור והשרירים סביב הלב יכולים להיראות מכווצים, כואבים, ומרוקנים מכוח חיים.

במקרים כאלה ניתן להניח, שטראומות מהעבר מאוחסנות פיסית ברקמות שבאזור זה. טראומה ושוֹק גם ישפיעו על הטונוס של הרקמה (גבוה או נמוך מדי). חלקי גוף מסוימים יכולים להיות כבדים ודחוסים (הגנה חזקה), בעוד אחרים יהיו מרווחים ונושמים.

לפעמים תהיה תחושה, שחלק אחד של הגוף אינו מחובר אל כל השאר, ובמקרים מסוימים יתקבל הרושם, שאדם כלל אינו מתגורר בתוך גופו, או חי רק בחלק ממנו. תופעות אלה הן אינדיקציה לפגיעה קשה, אשר מונעת מהאדם לדעת את עצמו (ערוצי הקשר שלו עם עצמו חסומים) ופוגעת ביכולתו לבטא רגשות, לרצות, לתת, לקבל וליהנות.

בטיפול במים, המטרה היא לעזור למטופל לחזור לתוכנית החיים המקורית שלו ולתחושה, שהוא בעל הבית של חייו, שהוא מנצל את הפוטנציאל המוּלד שלו ושיש לחייו כיוון ומשמעות. לדוגמה, במקרה הנ"ל יוקדש החלק הראשון של הטיפול לעזור למטופל להתחבר מחדש לספונטניות, לזרימה, לתנועה, לחיוניות, לעוצמה, לשמחה ולתחושת השלמות שלו. בכך תוחזר לו הידיעה – "הריני שלם מעצם טבעי. הכל כבר נמצא בתוכי".

במקביל הוא יחווה קבלה מלאה מצידה של המטפל/ת: תנועה איטית ורציפה ללא כל הפרעה, תוך קשב מרבי לשידורי גופו של המטופל, מעבירה למטופל את המסר – "הריני רצוי, אהוב ונפלא, משום שאני – אני". זהו המענה הבסיסי לצורך הראשוני בשיקוף על פי פסיכולוגיית העצמי.

בשלב הבא תוכל להתחיל עבודה עדינה יותר באזור בו מוקפאת הטראומה, שעיקרה – ריכוך הרקמות וההגנות השריריות.

  1. חוכמת הגוף-הנפש-והרוח – חוכמת הריפוי, טמונה באדם עצמו

כל שנותר למטפלת הוא ליצור את התנאים הנכונים עבור המטופל להתחבר אל אותה חוכמה. נוכחות ללא תנאי של המטפלת – אמפטיה, תשומת לב, הקשבה, פניות; מוּדעוּת לכל אשר קורה לה ולמטופל כאן ועכשיו; נכונות ללכת בעקבות הסימנים (Cues), שהמטופל נותן בעזרת גופו, תחושותיו, רגשותיו ומחשבותיו; ידיעת שלבי ההתפתחות הפסיכולוגיים והגופניים; חיזוק המטופל בעזרת משאבים כמו תנועתיות, גמישות, נשימה, כוח, עוצמה, תמיכה מאיבריו הפנימיים, ידיעה עצמית, ספונטניות, יוזמה ואמונה בעצמו – כל אלה יכולים להיכלל בתנאים, הנדרשים למטופל להתחבר אל חוכמת הריפוי, הטמונה בו.

  1. התיידדות עם ההגנות והליכה עם ההתנגדות:

ההגנות, אותו "שריון הגנתי" שהזכרנו, הן אמצעי חשוב ויעיל לשמירה על הגוף והנפש של האדם. הילד מפתח הגנות במטרה לשמור על שלמותו, על גרעין העצמי שלו, ולהצליח לשרוד מצבים קשים. אולם הבעיה היא, שככל שאנחנו מוגנים יותר, כך אנחנו מרוחקים יותר מהחיים ומאבדים קשר עם הצרכים האנושיים הבסיסיים.

ניתן להתייחס להגנות אלה כאל מקלט, שככל שקירותיו עבים יותר, כך הפרט מוגן טוב יותר, אבל נמנעים ממנו ציוץ הציפורים שבחוץ, ריח הפרחים, קולות הילדים ואור השמש. לעיתים קירות המקלט כל כך עבים, והאדם שרוי בו זמן כה ממושך, עד כי הוא שוכח, שיש בחוץ שמש, פרחים או ציפורים.

למשל, אדם שנסיבות חייו לימדו אותו שלא לסמוך על אף אחד, למד לעשות הכל בעצמו. אומנם בכך הוא פיתח את יכולתו בהצלחה עצמית, אך הוא איבד את היכולת להדדיות, לשיתוף פעולה ולקשר. אדם כזה אינו יודע, שיש בו צורך עמוק לקשר קרוב, וכמובן – אינו מסוגל לקיים קשר כזה. יחד עם זה, בהתנהלותו בעולם הוא יחוש כל הזמן בחסר, בהעדר משמעות, בשעמום או בריקנות. כל אלה הם סימנים לניתוק הקשר שבין האדם לטבעו הבסיסי, לצרכיו. ההגנות הפכו לבעלות הבית וגירשו את הפרט מביתו.

העבודה הטיפולית היא עבודה, שבבסיסה התיידדות עם ההגנות, ולא מלחמה בהן. המטרה הטיפולית היא בראש ובראשונה להכיר אותן, ללמוד אותן ולדעת מה תפקידן. בתהליך של מוּדעוּת אפשר לבדוק מתי אותן הגנות עדיין מתאימות ובאילו נסיבות כבר אין בהן צורך. זהו תהליך של חזרה להיות "בעל הבית".

במים יבוא הדבר לידי ביטוי על-ידי הזמנת המטופל להיות מוּדע לתחושות הגופניות השונות, למקומות מקובעים, כואבים או חסומים בגופו, להתקשחוּת הנוצרת אצלו כשמתקרבים לתנועה מסוימת או לעומק מסוים במים (התנגדות), וכמובן – לרגש המופיע במקום מסוים.

גם במים, כמו בטיפול מילולי, הולכים עם ההתנגדות (במקרה זה – השרירית/תנועתית) ורואים בה את הסַמן המדויק ביותר לאיתור מקום הטראומה.

  1. חיזוק המטופל במשאבים, כדי לעזור לו לפגוש את הכאב, הנמצא מתחת למנגנון ההגנה השרירי:

כאמור, הפרט שנפגע קשות בונה לעצמו, בתהליך לא מוּדע, אוטומטי-הישרדותי, "שריון" הגנתי שרירי. כאשר נוצרת הגנה כזו, היא אומנם מגינה על האדם, כך שלא ייפגע שוב כפי שנפגע בעבר, אבל יחד עם זאת, היא גם מאחסנת את הכאב הקשה באותו מקום גופני, עמוק בתוך התאים והרחק מהמוּדעוּת. אותו כאב רגשי הוא כה גדול, עד כי לא היתה למטופל אפשרות להיות איתו במגע ישיר (במוּדעוּת) עד היום.

בנוסף, לעיתים, כאשר התרחשה הטראומה הראשונית ונלמד הדפוס ההגנתי הראשוני, היה הפעוט במצב שביר ביותר עוד בטרם החלה תחושת העצמי שלו להתגבש. מוקדם מאוד בחייו, ההתפתחות הקינסטטית (תנועתית-התפתחותית) של העצמי עורפלה על-ידי הפיסיולוגיה המציפה של השוֹק. לכן ייתכן, שיהיה קשה למטופל להבחין בין תחושות גופניות של שוֹק לבין אלה, שהן התחושות העכשוויות של מי שהוא עכשיו. כלומר – אין הוא יודע מַהֵם מקורות החיזוק שלו וכיצד להתחבר אליהם.

בעבודה הטיפולית במים עובדה זו היא קריטית: למים יש תכונה של "מאהב שלא ניתן לעמוד בפניו": הגוף מתמסר להם בלי שום יכולת שליטה, וכתוצאה מכך ההגנות מתמוססות. כאשר ההגנות מתמוססות, הכאב העמוק נחשף ויש סכנה של רה-טראומטיזציה.

האפקטיביות של תהליך הריפוי תלויה ביכולתה של המטפלת במים לקרוא את האיתותים הגופניים ולדעת להבחין מתי תנועה מסוימת תומכת בתחושת העצמי ומתי היא מעוררת מבנה הגנתי, המבוסס על פחד.

על המטפלת להיות בקשב מרוכז, צמוד ועדין במהלך כל רגע של הטיפול במים, כדי לתפוס כל רמז להתחלת הופעתו של כאב טראומטי ולעשות הערכה מהירה האם המטופל מחוזק דיו ומחובר מספיק למשאביו כדי לפגוש את הכאב מבלי להיחסם שוב, אוטומטית, או להיכנס למצב דיסוציאטיבי (תופעות שקרו בטראומה המקורית וחוזרות על עצמן לעיתים כאשר ההתקרבות אל הטראומה נעשית באופן לא נכון).

אחת המיומנויות החשובות ביותר של המטפלת במים היא היכולת להבטיח, כי המטופל יישאר כל הזמן בנוכחות מלאה, כלומר – מחובר למשאביו: נשימה זורמת ומלאה, טונוס שרירים תקין, תנועה חופשית, תחושה של חיות.

כך, בעדינות וברכות, צעד אחר צעד, כאשר תודעתו, נפשו וגופו מאוחדים (לאותו שלם, אשר שומר על הפרט במפגשו עם הטראומה ומבטיח, שהפעם יוכל לעבור דרכה ולצאת ממנה בשלום), מוזמן המטופל להתקרב אל מקום הטראומה המוקפאת, למצוא שם דפוס גופני חליפי, אשר יביא להתמוססות ההקפאה, ולהמשיך הלאה בהתפתחות העצמי.

יש לזכור, כי באותו מקום עצמו, בו נמצא הכאב, נמצא גם הריפוי.

רות בן-אשר – רקע מקצועי:
פסיכולוגית קלינית ומדריכה בכירה בפסיכותרפיה ובטיפול זוגי ומשפחתי.
מטפלת מוסמכת בטראומות בשיטות SE – Somatic Experiencing ,EMDR ,TRE.
פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית במים (IAT) המתמחה בטיפול בטראומות טרום לידה ולידה במים.
חוקרת מזה שנים את הקשר שבין פסיכותרפיה פסיכודינמית, פסיכותרפיה גופנית, עבודה עם טראומה,
עבודה טיפולית במים, והחלמה על פי התורות העברית והבודהיסטית בשילוב מדעי המח ומחקרי היקשרות.

יצרה את הקורס “הגוף זוכר – טיפול ממוקד גוף בטראומה” אותו לימדה במרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש ברמת השרון.
מטפלת במים בשיטות Watsu, Jahara, Water-Dance, ומתמחה בטיפול במים בטראומות טרום-לידה ולידה.

054-4925983; rthbenasher@gmail.com

אהבת את המאמר ?    

שיתוף ב facebook
שתף בפייסבק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים נוספים

התמודדות עם פחד ממים

הפסיכולוגית רות בן אשר מלווה תהליכים תרפויטיים גם במים. אני מאמצת בחום את דבריה ש“מסע העצמי” מתבסס על ההכרה ש”הגוף הוא הכספת של הנפש”. המשמעות

המשך קריאה