רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

לקבלת עדכונים במייל:

    הצילו – מים!

    זיכרונות מעומעמים זה טיבם: מעומעמים. הם יכולים להיות עכורים, כמו קורי קטרקט בעיניים. חשוכי פרטי פרטים. גאות ושפל של גלי זיכרונות, קצת חסרים, בין אם הם טראומטיים או מלבבים וראויים להחקק בזיכרון.
    כך או כך, גם בעמימותם הם מותירים חותם והרגש שמלווה אותם נשאר טמיר וחי.

    בשנות ה-60 מעטים טסו לחוץ לארץ. רק העשירים או מי שבילפו והתחפשו לכאלה.
    כשעלינו למטוס, אבא היה הדור בחליפת שלושה חלקים ואימא שלי לבושה בחליפת ג'רסי חדשה שקנתה לכבוד האירוע המכונן: ז'קט, חצאית וחולצת פסים עם צווארון מלחים רחב בצבעי כחול לבן מונח על הכתפיים.

    הייתי בכיתה וו שזה בת כמה? בת 11? ניצני ציצים מתכווצים מבושה מתחת לחולצת רשת אוורירית בפסי כחול אדום לבן, זהה לזו של אחי בן השבע וחצי כי אימא שלי אהבה את המראה האופנתי התואם של צאצאיה החמודים.
    אני זוכרת את האי האיטלקי קאפרי, על סמטאותיו הצרות והילת היוקרה שריחפה מעליו. אני זוכרת מנת גלידה גדולה בהרבה ממידות תאבוני ואותנו מצטלמים בפיאצה המרכזית בעודי מתפללת שמצלמת הפילם תהיה כבר מרוצה מהתוצאה אחרי חמישה ניסיונות בהם התקפלתי לתוך עצמי עוד ועוד מחמת חולצת הרשת ההיא.

    המוני אנשים גדשו את הרחובות ולעומתם הבריכה במלון הנחשב היתה שוממה. אני זוכרת שהיא היתה מלבנית, גדולה ומי הטורכיז שלה נצצו בשמש ושהתמקמנו בגדה הצפונית שלה.
    היינו רק המשפחה שלנו.
    אבא שלי ישב על כיסא נוח, פורש לרווחה את הג'רוזלם פוסט שלו מול עיניו. אני זוכרת שגיליונות העיתון היו גדולים במיוחד וכדי לקרוא בהם היה צורך להחזיקם לרווחה עד שהזרועות כאבו. ניסיתי פעם, אני זוכרת.

    אני לא זוכרת היכן היתה אימי באותם רגעים. אני משערת שרכנה למעמקי הסל כדי לחפש את קרם הוולוטה למרוח את עורנו הצח כהגנה מקרני השמש. היו בטח עוד דברים שאימהות עושות כדי להכין את ילדיהם לרחצה בבריכה ושילדים חסרי סבלנות עושים כדי לעצבן אותן ואת אחיותיהן אבל אלה הם חלק מהפרטים העמומים.

    מרגע זה הכל קרה מהר מאד.
    יוסי טס למים. מהדשא הוא דפק ספרינט בקו ישר וברגליים שלוחות קדימה קפץ למרכז הבריכה, למים העמוקים.
    לא שזה היה משנה הרבה בגובה שלו. הוא לא ידע לשחות וגם אני לא מי יודע מה. שיעורי השחייה בבריכת "גלי גיל" ברמת גן היו יותר התחמקות מהבנים שטפחו על גבנו כדי לבדוק אם אנחנו לובשות חזייה מאשר העמקה ושינון התנועות הנכונות.

    אני לא זוכרת של מי היתה הצרחה. אולי שלי, אולי של אימא.
    אני זוכרת שמזוית העין ראיתי את אבא שלי חולץ נעליים ואז מתרוצץ מבוהל וחסר אונים על סף הבריכה. הוא לא ידע לשחות.
    אני לא זוכרת מי עוד היה במרחב כדי להושיע.
    לא זוכרת מה חשבתי. האם התלבטתי. האם צעקתי לעזרה.

    אני זוכרת שאף אחד לא היה במים. רק ילד צעיר בן שבע. אח שלי.
    אני זוכרת שקפצתי לבריכה, בוטשת בעוז ברגלי ומכה בכפות ידי בחוזקה במים, מנסה להתקדם אליו במהירות, לתלוש אותו מהכמעט תחתית למעלה.
    אני זוכרת שאחזתי בשערות ראשו הבלונדיני ושמשכתי אותן בכוח. את זה אני ממש זוכרת.

    זה עזר. טביעה, חצי טביעה- הסתיימה בתחושת רווחה.
    יותר מזה אני לא זוכרת דבר.
    לא איך קיבלו אימאבא את פנינו כשיצאנו מהמים, לא מה קרה בשעות שאחרי, לא מה היו ההשלכות על אחי, האם אז נזרעו יחסיו המורכבים עם אבא, לא האם שוחחנו על הטראומה בהמשך.
    כל אלה היו כאין וכאפס מעקבותיה שהוטבעו בתאי הגוף הזוכר שלי.
    עד היום, גם כמטפלת במים.

    מאמר קצר והזמנה לתהליך ריפויי – כאן

     

    4 תגובות

    1. וואו רונית, איזו גיבורה היית!
      מעומעם או לא, ההטבעות של הזכרון חזקות. הרגשתי את הפאניקה!
      ועכשיו את מטפלת במים – מעניין!
      תודה שאת משתפת בזכרונותייך.
      חג שמח וחיבוק

    2. רוניתה
      קוראת וקוראת ובדרך אל הסיומת ממש רואה (וגם מריחה את הולווטה) תמונות והן אפילו מוכרות ועולות מהאלבום המאובק שבראשי . זה מוזר איך נדרכתי תוך כדי וגם מועקה החלה להצטופף עלי (חוץ ממועקת ארצנו המדממת).
      רוניתה זה זיכרון מכונן שמקופלים בו המון המון אבל כרגע הוא עושה לי דמעות בגרון שאינן עולות בקנה אחד עם "הסוף הטוב". אוהבת אותך וצללתי איתך לבריכה

    3. איזה פחד. הלב שלי פשוט עצר כשקראתי. איזה נהדרת את.
      אתמול נודע לנו שילד בן שלוש שגר לידינו טבע. שלא כמוך, אחותו לא היתה שם בשבילו.
      אוי רוניתלה…
      אוהבת
      צילי

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שיתוף ב facebook
    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    תוגה בצל שמחה

    כל אותו יום הסתובבתי כמו לביאה בסוגרה. סורג סורג סגרו עלי קירות ביתי. נזכרתי באותו סרט תיעודי מזעזע בו מתועדים בני משפחת החתולים צועדים הלוך

    המשך קריאה

    מתנה הפוכה

    אחד הספרים שאני אוהבת לחטט בין דפיו החכמים, בעיקר לקראת יום הולדתי, הוא הספר "מסר האנשים האמיתיים" בו נגלו לי בפעם הראשונה שני מנהגים ששובים

    המשך קריאה

    הצילו – מים!

    זיכרונות מעומעמים זה טיבם: מעומעמים. הם יכולים להיות עכורים, כמו קורי קטרקט בעיניים. חשוכי פרטי פרטים. גאות ושפל של גלי זיכרונות, קצת חסרים, בין אם

    המשך קריאה