רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

לקבלת עדכונים במייל:

    תראו מי נכנסה לאוטו שלי

     

    כמו שעיתון ידיעות אחרונות ובית"ר ירושלים עברו בתורשה במשפחה שלנו, כך גם הפאניקה.
    את שלי ירשתי מאימא. לה לפחות היתה הצדקה. בכל אופן, היא היתה בת שמונה כשתלשו אותה ממיטתה
    באמצע ליל הבדולח עם צרחות קלגסים וניפוץ חלונות באוזניים, נקרעת מהבית שבו נולדה וחוטפת יתמות מוקדמת ל'פנים.
    אולי אז נולדה האסתמה שגרמה לה לפאניקה או שהפאניקה גרמה לה לאסתמה, מי ידע מה קדם למה.

    כל דבר הכי קטן היה מפיק מגרונה זעקה שפילחה את האויר כאילו נחיל צרעות התיישב על ראשה.
    אין לי די אותיות שיתחברו יחד ויתארו את צליל יניקת האויר מריאותיה כשכוס זכוכית היתה חס וחלילה נשמטת מידי ומתפצחת על הרצפה.

    תזוזה מהיישורת של הפרנזים המעטרים את שולי השטיח שבסלון – פאניקה.
    ביצה נוזלית זולגת על דלת המקרר – פאניקה.
    כתם בוץ על שמלת השבת הלבנה של רוניתה'לה – פאניקה.
    איבוד פתח היציאה במבוך השיחים בברלין – פאניקה מכמירת לב.

    גוועלד איזה קריאות, כאילו תלשו בפינצטה נמש אחר נמש מעורה.

    הפאניקה הזו – שגרמה לי להיות דרוכה לקראתה ושהיתה כ"כ שנואה עלי- עברה אלי. לא ככה, אבל בגרסה מקורית משלי וזאת למרות שנשבעתי שלא אהיה כמוה.

    לא שיש לה הצדקה לפאניקה שלי. מי ישמע איזו היסטוריה אימתנית נושפת בעורפי ובכל זאת, קורה שמשהו פנימי מתערער בתוכי בבת אחת ונשימתי נעתקת.
    למשל – ונא ליישר את הצקצוק – כשיש שיבוש בחיבור בין המחשב למערכת הקול וחריקת דממה נשמעת ברמה במקום המוזיקה שהכנתי לשיעור.

    אימא בימי קורונה? אלוהים ישמור. מזל שהיא לא כאן כדי לחוות את זה. היא לא היתה עומדת בתנאים של גמזו או שהיתה מתמרדת ואומרת שכולם יישקו לה בתחת. ככה היתה אומרת. היא בשום אופן לא תשים מסיכה כי היא תחנק ובכלל אי אפשר לשחק ככה ברידג' ומייק בן זוגה למשחק לא יוכל לקרוא את שפתיה.

    יישובה לצידי במכונית, היתה מהדקת את תיק היד על ברכיה (תמיד בקיץ בצבע לבן ובחורף בצבע שחור ואין בלתם!), פוכרת את אצבעות ידיה הנשענות על בטנה ונוקשת את ציפורני אגודליה הארוכות והחזקות זו בזו. זה היה קצת מוציא אותי מדעתי אבל אז היו מתערפלות עיניה ובחלל הרכב עלו השאלות הפילוסופיות החוזרות על עצמן:
    תגידי, את גם עושה חשבון לאחור וחושבת לפעמים על החיים שלך?
    את מאושרת?

    וכך היינו יוצאות ליום הכיף שלנו, מחטטות במופלא מאיתנו וגם יודעות ידיעה שבשתיקה שלמרות הפאניקה והכל, אנחנו יותר דומות מאשר שונות.

    אימא נפטרה לפני 14 שנים בת 76 אבל בשבוע שעבר, באמצע מגרש חניה ענקי בתל אביב ירדתי דקה מהרכב להרים את המסיכה שנפלה לאספלט וכשחזרתי היא כבר חיכתה לי, נשמעת להנחיות כמו אחד האדם.

    אימא'לה, דש ממייק. דיברתי איתו כרגע בטלפון. היית מאמינה? הוא בן 103, צלול, מבסוט מהחיים ומתגעגע אלייך ולברידג'.

    2 תגובות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שיתוף ב facebook
    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    תוגה בצל שמחה

    כל אותו יום הסתובבתי כמו לביאה בסוגרה. סורג סורג סגרו עלי קירות ביתי. נזכרתי באותו סרט תיעודי מזעזע בו מתועדים בני משפחת החתולים צועדים הלוך

    המשך קריאה

    מתנה הפוכה

    אחד הספרים שאני אוהבת לחטט בין דפיו החכמים, בעיקר לקראת יום הולדתי, הוא הספר "מסר האנשים האמיתיים" בו נגלו לי בפעם הראשונה שני מנהגים ששובים

    המשך קריאה