הטיפול של הלייף – וורנאסי, הודו 2013

אנחנו יושבות בבית קפה קטן נטול קירות ומד החום שתלוי על הקיר צורח 49 מעלות. כל מעלה ומעלה שוות ערך למאות אחוזי לחות שניגרים מכל תא בגופי, אפילו מהמתים שבהם. פעמוני הרוח עומדים ללא ניע. התה האנגלי הקר – רותח.

רוחל'ה טוענת בנחישות שמאד כיף לנו ומוחה זיעה מהגבות, מהריסים, מבין ציציה וממקומות נידחים נוספים בגופה.
זוועות.

בתום מסלול הליכה דביק ודוחה בסמטאות, מה שנחרת בי מווראנסי שעל שפת הגנגס זה סירחון השתן והצואה של כל ייצורי האנוש בה, הריח השרוף של הגופות, מלמולי תפילה, צלילי פעמונים ומראה המשפחות האבלות המתכנסות בקפסולות על מדרגות הנהר הדלוח.

הישיבה בפיסוק רפה, באיברים שמוטים ליד השולחן העגול, בשיער לח צמוד לקרקפת, היא מנוחה נעימה למתקפת החושים שעברנו בשעות האחרונות.
חוט של שיחה נובט ומתפתח עם המסובות לשולחן הסמוך. שתי התרמילאיות החינניות הן בגיל של בנותינו, רחוקות מהבית כבר שנה ומתוכה חודש בעיר המזוהמת בעולם (לפי מחקר שטחי שלי). אחת נורא מתגעגעת הביתה. האחרת ממש לא.
בקול ענות גבורה אני מבשרת שזהו, סוף פסוק. החלטתי: כל מה שאני צריכה/רוצה/כמהה אליו כעת – זה להיות במים קרירים, מזוקקים מרפש. אנחנו נמצא בריכה והן מוזמנות להצטרף לג'יפ ולנהג המפונפנים שלנו. אם מישהי תרצה, אעניק לה טיפול.
המתגעגעת נורא קופצת על המציאה.

שירה צרודה, שמחה וצהלולה שורות בג'יפ השועט אל הלא ידוע.
את המחסור בבגדי ים המרנו ברכישת מכנסי שרוואל ארוכים והתפללנו שיכניסו אותנו לבריכה במלון הראשון שיסכים לקבל אותנו.
קצת תחנונים מתובלים בחנופה לא מזיקה, בשלישי הסכימו.
היה זה מלון מפואר שעומד בסתירה חדה למה שמתרחש מעבר לשעריו המפורזלים.
הבריכה רחבת שוליים וכיפת תכלת זכה משוחה מעליה. אנחנו ארבע נשים בכל המתחם, אין קהל.
התנפלנו על המים משובבי הגוף והנפש, צווחנו כמו ילדות, קפצנו לגובה צמרות העצים שסביבנו וצללנו לעומק, כשמכנסי השרוואל מסתבכים בין רגלינו.

כמו מתותח נורה המציל מלשכתו. בנפנופי זרועות דקות ושפם טען שאי אפשר להיכנס בבגדים למים ואנחנו בנפנוף חוזר ובחיוכים ממיסים הסברנו שבתרבות ממנה אנחנו באות אסור לנו לחשוף את הגוף במקום ציבורי והתעלמנו מהמחאה הקלושה שלו.
יבורך שוויתר.

זלגנו לתוך הטיפול. הכמיהה שלה להיות מונחת בזרועותי החסונות נמהלה ברצון שלי לשאת אותה על כפי, תרתי משמע. הבטתי בשמורות עיניה העצומות ובריסיה המעפעפים בחוסר שקט. ארשת פניה העידה שרגשות סותרים מתגוששים כעת על תשומת ליבה. החום, המרחק מהבית, ההסתפקות במינימום במשך תקופה ארוכה, הכסף שאזל, החוויות שעברה, יחסי הגאות ושפל עם שותפתה למסע, ההפתעה ממתנת הטיפול – הכל התנקז ליחידת הזמן הזו במים.

חשתי כיצד המתח משריריה מתפוגג בהדרגה תוך שהיא מוותרת על האחזקה ומתמסרת בהנאה גלויה להרפתקה המימית הלא צפויה.

בזמן שהיא נמסה לתוך המים, נישאת על תנועת הגלים, מעורסלת ומלוטפת ברכות על ידי, הציפו אותי זיכרונות המרחק מכל אחד מילדי כאשר שהו בחו"ל לתקופה ארוכה. זה לא משהו שאימא שוכחת. בלעתי רוק והרכנתי את תשומת לבי חזרה אליה.
היא נצמדה אלי כמו דבק סופר גלו ובכתה. מה זה בכתה? מררה. בכי של ניקיון מטהר. עם טלטלה, השתנקויות, שיהוקים. חבילת "הכל כלול".
לימים שיתפה אותי שדמיינה את עצמה בזרועות אמה, לוחשת לה לראשונה בקול רועד את סודה הכמוס ואת ההחלטה שקיבלה בזה הרגע.

פתאום שמענו משק כנפיים רעשני. הרמנו עיניים ופגשנו להקת ציפורים ענקית שהגיחה לכבודנו וכיסתה את פני התכלת הפרושים מעלינו.
הבכי התחלף לצחוק רווחה משחרר.
זו היתה וורנאסי שלי: מזוהמת עד כלות, מרתקת, לא צפויה, הזויה, מתקפת חושים ומראות וטיפול אחד במים, מהמרגשים בחיי.