רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

לקבלת עדכונים במייל:

הטיפול של הלייף – וורנאסי, הודו 2013

אנחנו יושבות בבית קפה קטן נטול קירות ומד החום שתלוי על הקיר צורח 49 מעלות. כל מעלה ומעלה שוות ערך למאות אחוזי לחות שניגרים מכל תא בגופי, אפילו מהמתים שבהם. פעמוני הרוח עומדים ללא ניע. התה האנגלי הקר – רותח.

רוחל'ה טוענת בחריפות שמאד כיף לנו ומוחה זיעה מהגבות, מהריסים וממקומות נידחים בגופה.
זוועות.

בתום מסלול הליכה דביק ודוחה בסמטאות הצרות כמו המותניים שהיו לי פעם, מה שנחרת בעיקר מהטקסים על שפת הגנגס בווראנסי הוא הריח השרוף של הגופות, מלמולי תפילה, צלילי פעמונים ומראה המשפחות האבלות המתכנסות בקפסולות על מדרגות הנהר.

הישיבה בפיסוק רפה, באיברים שמוטים ליד השולחן העגול, היא מנוחה נעימה למתקפת החושים שעברנו בשעות האחרונות. חוט של שיחה נובט ומתפתח עם השולחן הסמוך. שתי התרמילאיות החינניות בגיל של בנותינו, רחוקות מהבית כבר שנה ומתוכה חודש בעיר המזוהמת בעולם (לפי מחקר שטחי שלי). אחת נורא מתגעגעת הביתה. אחת ממש לא.
בקול ענות גבורה אני מבשרת שזהו, החלטתי: כל מה שאני צריכה/רוצה/כמהה אליו כעת – זה להיות במים קרירים, מזוקקים מרפש. אנחנו נמצא בריכה והן מוזמנות להצטרף לג'יפ ולנהג המפונפנים שלנו. אם מישהי תרצה, אעניק לה טיפול.
המתגעגעת נורא קופצת על המציאה.

שמחה וצהלולה.
את המחסור בבגדי ים המרנו ברכישה אלטרנטיבית של מכנסי שרוואל ארוכים והתפללנו שיכניסו אותנו לבריכה במלון הראשון שיסכים לקבל אותנו.
קצת חנופה, בשלישי הסכימו.
מלון מפואר שעומד בסתירה חדה למה שמתרחש מעבר לשעריו המפורזלים.
הבריכה רחבת שוליים וכיפת תכלת זכה משוחה מעליה. אנחנו ארבע נשים בכל המתחם, אין קהל.
התנפלנו על המים משובבי הגוף והנפש, צווחנו כמו ילדות, קפצנו לגובה צמרות העצים שסביבנו וצללנו לעומק, כשמכנסי השרוואל מסתבכים בין רגלינו.

כמו מתותח נורה המציל מלשכתו. בנפנופי זרועות דקות ושפם טען שאי אפשר להיכנס בבגדים למים ואנחנו בנפנוף חוזר ובחיוכים ממיסים הסברנו שמהתרבות שאנחנו באות לא חושפות את הגוף במקום ציבורי והתעלמנו מהמחאה הקלושה שלו.
יבורך שויתר.

זלגנו לתוך הטיפול. הכמיהה שלה להיות מונחת בזרועותי החסונות נמהלה ברצון שלי לשאת אותה על כפי, תרתיי משמע. הבטתי בשמורות עיניה העצומות ובריסיה המעפעפים בחוסר שקט. ארשת פניה העידה שרגשות סותרים מתגוששים כעת על תשומת ליבה. החום, המרחק מהבית, ההסתפקות במינימום במשך תקופה ארוכה, הכסף שנגמר, החוויות שעברה, היחסים הגליים עם שותפתה למסע, ההפתעה ממתנת הטיפול – הכל התנקז ליחידת הזמן הזו במים.

חשתי כיצד המתח משריריה מתפוגג בהדרגה תוך שהיא מוותרת על האחזקה ומתמסרת בהנאה גלויה להרפתקה המימית הלא צפויה.

בזמן שהיא נמסה לתוך המים, נישאת על תנועת הגלים, מעורסלת ומלוטפת ברכות על ידי, הציפו אותי זיכרונות המרחק מכל אחד מילדי כאשר שהו בחו"ל לתקופה ארוכה. זה לא משהו שאימא שוכחת. בלעתי רוק והרכנתי את תשומת ליבי חזרה אליה.
היא נצמדה אלי ובכתה. מה זה בכתה? מררה. בכי של ניקיון כזה. עם טלטלה, השתנקויות, שיהוקים. חבילת הכל כלול.

פתאום שמענו משק כנפיים רעשני. הרמנו עיניים ופגשנו להקת ציפרים ענקית שהגיחה לכבודנו וכיסתה את פני התכלת הפרושים מעלינו.
הבכי התחלף לצחוק רווחה משחרר.

זו היתה וורנאסי שלי: מרתקת, לא צפויה, הזויה, מזוהמת עד כלות, מתקפת חושים ומראות וטיפול אחד במים, מהמרגשים בחיי.

 

13 תגובות

  1. אני היא זו שבכתה בין זרועותייך
    אני היא זו שצחקה אל תוך עינייך
    מעולם לא אשכח את עינייך הטובות
    את זרועותייך החזקות והעדינות
    הגעת לי, אליי, אור גדול בתוך החושך
    במסע חיי
    כשחיי השתנו אל בלי היכר
    במסע ששינה את חיי
    אוהבת ומלאה בתודה
    עד סוף ימי
    מיכל

    1. מיכלי! כעת אני הבוכה כאן. איזו הפתעה נעימה. תודה על התגובה המרגשת.
      אני לרשותך, גם בלייב, אם תרצי לספר על מסע חייך.
      חיבוקות אוהבות ולא קורוניות.

      1. יוֹם אֶחָד
        מִישֶׁהוּ יִגַּשׁ אֵלֶיךָ
        וְיַגִּיד:
        "אַתָּה יוֹדֵעַ,
        בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי
        לְמַה שֶׁאֲנִי הַיּוֹם"
        וְאַתָּה תֻּפְתַּע
        וְתַגִּיד: "בֶּאֱמֶת?!"
        כִּי יִהְיֶה קָשֶׁה לְךָ
        לְהַאֲמִין שֶׁאַתָּה
        מַמָּשׁ אַתָּה
        עָשִׂיתָ טוֹב
        מִבֶּנְאָדָם

        וְאָז תִּזָּכֵר בְּעֶרְגָּה
        אֵיךְ פַּעַם מִישֶׁהוּ
        עָשָׂה לְךָ
        בְּדִיּוּק אוֹתוֹ הַדָּבָר
        וּפִתְאוֹם תָּבִין
        יוֹתֵר מִכָּל רֶגַע
        אַחֵר בְּחַיֶּיךָ
        כַּמָּה כֻּלָּנוּ קְשׁוּרִים
        וְאֵיךְ פְּעֻלָּה קְטַנָּה שֶׁלָּנוּ
        הִיא אַדְוָה בְּיַמַּת הַחַיִּים
        שֶׁהוֹפֶכֶת לְנַחְשׁוֹל
        עֲנָק וְכַבִּיר
        שֶׁל שְׁאִיפָה לְטוּב
        אֵצֶל אַחֵר

        בְּדִיּוּק כְּמוֹ
        שֶׁקָּרָה פַּעַם
        גַּם אֶצְלְךָ

        (אהרון בס)

  2. כשאתן הייתן מחובקות שם מרחוק היה זה רגע של שקט קדוש. אני צפה לי במים ומפעם לפעם מציצה לאחור ורואה את הביחד. את ההזדקקות, את הנתינה ואת המענה לצורך. רק ארבעתנו במים. איך פתאום שתי נשים שלא מכירות אחת את השנייה מגיעות לידי קירבה שכזו. האדוות הקלות של המים חזרו אלי ברוך .הרגשת אושר מציפה אותי. נינוחות. חוויה כמעט סוריאליסטית. מטס הציפורים המשקשק מלמעלה מחזיר אותי למציאות .
    כמה שנים עברו ולא שכחתי.

  3. מרגש כל כך
    ד"ש חמה ממני ה“מתגעגעת“, ממאיה ה“לא מתגעגעת“ ומרואי הבן (בן השלוש) שלנו,

    החיים מלאי הפתעות והכל כל כך מדוייק

    כולנו נשמח להפגש אתכן
    💙

  4. הייתי בוורנסי ב2016, בחודש נובמבר. היה מזג אויר נעים ויבש, לא הלכתי לראות טקס שריפת גופות – ונהניתי מאוד מהשהיה שם.
    תזמון נכון משנה את התמונה

  5. רונית, את כותבת בצורה מרתקת ומקסימה,ממש מכניסה את הקורא/ת לאוירה המיוחדת המיוזעת והחמה. תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבת את הפוסט? 

שיתוף ב facebook
שתף בפייסבק

בטח יעניין אותך לקרוא

הצילו – מים!

זיכרונות מעומעמים זה טיבם: מעומעמים. הם יכולים להיות עכורים, כמו קורי קטרקט בעיניים. חשוכי פרטי פרטים. גאות ושפל של גלי זיכרונות, קצת חסרים, בין אם

המשך קריאה

תראו מי נכנסה לאוטו שלי

  כמו שעיתון ידיעות אחרונות ובית"ר ירושלים עברו בתורשה במשפחה שלנו, כך גם הפאניקה. את שלי ירשתי מאימא. לה לפחות היתה הצדקה. בכל אופן, היא

המשך קריאה