רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

לקבלת עדכונים במייל:

הכרה

 

ברגע שגללתי את הפרסום של הסדנה ונתקלתי ב"העתק הדבק" של טכסט שלי, נוצר במרכז הבטן שלי, סביב הטבור, פלונטר וכאב מוחץ שלא עבר במשך ארבעה ימים.
כאילו כרכו את כל איברי הפנימיים שבאותו אזור לסליל דחוס אחד בחוט תיל והדקו חזק חזק.
לא עזרו כל סוגי הנשימות שנשמתי – הכאב החד והעמוק לא הרפה. רק לאחר שנכנסתי לבריכה הטיפולית כדי לרקוד ולנשום מחוץ ומתחת למים מלווה בתמיכה של שתי חברות– רק אז משהו מהמתח הבלתי נסבל נפרם והתרכך.

בעיניים קרועות לרווחה קראתי שוב ושוב את הפרסום כדי לבדוק אולי אני טועה. לא, לא טעיתי.
גם הרגשות שלי לא. הרגשתי פגועה, כועסת, נבגדת, מאוכזבת, מופתעת ובעיקר מאד נסערת מהבליל הזה.

גיברת לא יקרה- את לא תגנבי את הזהות שלי בלילה ותשאירי חותם שהוא לא שלך. כמו שכל אם מזהה את הבכי והריח של תינוקה בבית התינוקות, כך אפשר היה לזהות את טביעת האצבעות שלי על המקלדת: את המילים אותן בררתי, צרפתי, ליבבתי, צרפתי בהקפדה זו לזו, מחקתי, הוספתי, השמטתי, תמצתתי, הרחבתי ודישנתי.

הכתיבה שלי היא הבייבי המושקע שלי והיא לרוב לא הרף קולמוס של מילים.
בטכסט שביצעת בו את זממך יש את טביעת הלב, השכל והאצבעות שלי ואני רועדת ממש גם כעת כאשר אני חושבתעל הגזל של טביעת הקול שלי.

את יודעת, יש לי שפע לימונים על העץ בגינה (בעצם השנה די יבש. אז פיטנגו) ואני מוכנה להעניק אותם בכיף.
אבל אני לא מוכנה לתת ולו פיטנגו אחד- גם לא פיט – למי שבאה בהיחבא לקטוף בחסות חשיכת האינטרנט ההומה טכסטים שהיא עצמה חסרה בהם.

כל מה שאני מבקשת זה משהו אוניברסלי, בטוח שגם את מבקשת אותו לעצמך: הכרה.
אם יש מי שבוחרים בי למקור השראה- אני שמחה.
אני נדיבה ומוכנה לחלוק את הידע והניסיון שלי ביד רחבה ובלב פתוח. אני לא מוכנה בשום אופן להיגנב. להיות מכויסת. את זה כבר ניסו לעשות לי במעלה המדרגות של הרכבת התחתית בפריס וגם שם הכייס קיבל מרפק חזק בבטן עד שהתקפל מהפתעה וכאב ונמלט.

את לא תימלטי. אני עדיין מחכה שתודי ששגית ותתנצלי.
לו היית מקשיבה לי בשתיקה, מודה שטעית או אפילו רק אומרת: אני מסירה את הטכסט מייד, הייתי מסוגלת להיות אמפתית אלייך וליצור שיחה מחודשת.

אני מבינה שלא קל לקבל שיחת טלפון עניינית ותקיפה ללא פור פליי של סמול טוק אליו אנחנו רגילות.
לא עושים את מה שעשית. פשוט לא. לא לאף אחד, לא לאיש מקצוע מקביל בתחום, וודאי לא לעמיתה שלך. יותר מזה – וודאי לא לי שאפשרתי לך להשתתף במהלך כחצי שנה בקבוצה תהליכית ללא תשלום בטרם היית עמיתה.

בובה, התבלבלת לגמרי. תגידי, נראה לך נורמלי והגון לזרוק את תפוח האדמה הלוהט של אחריותך אל מי שבנתה עבורך את דף הפרסום?
למה, נראה לך שיש לה מילים בפה להגדיר מה זה "ריו אביירטו" כשאת בעצמך מתקשה ומתלבטת מה להגות החוצה?

לנתח את אופיי המרוט והטרוט בהיתממות והתייפיפות ולזייף עצבות מהולה ברוחניות על התנהגותי – לא עושה עלי רושם.
אל תצקצקי בלשון מולי ואל תשלחי אותי לכורסת המטפלת המופלאה שלי. את זה אני יודעת לעשות בעצמי.

אם את חושבת שאני מגזימה תבדקי מהי ציפור נפשך שאם היו מורטים נוצה מכנפיה היית נזעקת עד יופיטץ וחזרה.

מה היה נגרע אילו פשוט ביקשת את רשותי?
אם היית מצטטת אך נותנת קרדיט?
אילו עשית זאת הטכסט הזה לא היה רואה אור יום.

בהיותי מודעת היטב שיש לי יותר חורים מאשר השכלה, אני גאה לציין את מקורות ההשראה שלי בכל הזדמנות.
אני גאה במורים שהיו ויש לי במהלך דרכי האישית והמקצועית בתחומי ידע וטיפול שונים, ממשיכה בהקפדה לברור את הטובים ביותר בתחומם ולשלוף אותם בגאווה בחלון הראווה שלי.

ה- center שאנחנו מדברות עליו בסדנאות? המרכוז החיוני הזה שנחוץ לנו לרווחת חיינו?– וואוו, איך הרגשתי אותו נוכח מולך.

אגלה לך בשושו שיש פעמים שאני שוכחת לדבוק בערך מאד חשוב. שאני יורדת על עצמי ככה בקטנה, מטיחה בעצמי פה ושם עלבונצ'יק, שאני אומרת על עצמי דברים שלא הייתי מרשה לחברה שלי לומר על עצמה.
אבל בפעם הזו מולך לא התבלבלתי מהחול שניסית לזרות בעיני, לא נתתי לעצמי להיות מוסטת מהעיקר, והבונוס הכי גדול:
הבנתי שאני יודעת להיות חברה טובה שלי.

אני מודה מקרב לב למי שהיו איתי בעין הסערה: עירית ענבר, המטפלת והמשוררת המלאה מתנות כרימון (כמה אנחנו צוחקות! כלומר היא צוחקת ואני בוכה); רוני ויינברגר, אלוף ב "תקשורת מקרבת", שפינה זמן עבורי כדי להבהיר ולחזק, ואהובי שהניחו יד מזינה על הגב והלב.

5 תגובות

  1. רוניתוש יקרה,
    אני כל כך איתך ומצטערת לשמוע מה את עוברת, בגלל טפשותם של אחרים(או רק אחת אחרת).. שלא תיפול רוחך, את הרי מעיין מתגבר בכתיבתך ורעיונותייך, ואת זה לא יכולים לקחת ממך, גם אם מנסים להעתיק ולנחס לעצמם.. אני רק רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך ומאמינה בך וביכולותייך, ומקווה שתתעלמי ותמשיכי הלאה..

  2. הי, רונית מורתי המקסימה, אני קוראת את הפוסטים שאת מעלה ומתפעלת מכתיבתך היפה, האמיתית והמרגשת. הפעם הרגשתי גם את הפלונטר סביב הטבור המתכווץ והפגוע.
    עברת חוויה רגשית מפתיעה ולא קלה. מישהי שאת מכירה, שעזרת לה ותמכת בה, "בגדה" בך במעשה חצוף ולא הגון שנעשה בחשאי "באישון הלילה". אכן, זה כואב ומרגיז ומתסכל.
    מכיוון שאינך יכולה לשנות ולבטל את מה שכבר נעשה, אני מחבקת אותך מרחוק, ובטוחה שתצליחי להתגבר על חווית העלבון, הפגיעה והעוול. וכמובן המשיכי לספר ולכתוב לנו בכתיבה מרתקת, מעניינת ועשירה כמו שאת יודעת. יונה שגיא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבת את הפוסט? 

שיתוף ב facebook
שתף בפייסבק

בטח יעניין אותך לקרוא

הכרה

  ברגע שגללתי את הפרסום של הסדנה ונתקלתי ב"העתק הדבק" של טכסט שלי, נוצר במרכז הבטן שלי, סביב הטבור, פלונטר וכאב מוחץ שלא עבר במשך

המשך קריאה