נקודת ה"אל חזור" שלי

שעה וחצי. זו הייתה מסגרת הזמן שהוקצבה לשלושה רכזים להציג את תחומי הפעילות שלהם במתנ"ס כדי להרשים את מקבל ההחלטות מטעם העירייה ולקבל אישור לתקציב: רכזת הגיל הרך, רכז הנוער, ואני – רכזת תרבות וחוגים במשרה מלאה שנסחטה עד למשרה וחצי.

בשעת ערב מאוחרת זו הייתי כבר מותשת. המשרה שלי דרשה נוכחות משעות הבוקר עד שעות הערב המאוחרות ועיתויה של הפגישה החשובה לא התחשבה בעובדה זניחה זו.

לא אזרתי אומץ להציג ראשונה, דבר שהתברר כטעות פטאלית.
בימים הרחוקים ההם, כשעדיין ביססתי את מעמדי המקצועי במתנ"ס, כשלא הבנתי מי חורש נגד או מי קוצר בעד מי, כשנדרש לי זמן רב מדי לצחצח את הגרון ולערבל את המילים – הובסתי בטרם החלה המערכה הראשונה.

לעומתי, סמך נקודה קום לא היססה. אני זוכרת אותה כמעט מתפרצת, יושבת דרוכה בקדמת הכיסא, גוחנת לעברו של נציג ההון מטעם השלטון, מנפנפת מימין לשמאל את חיוכה החנפני ונופת צופים ממורקת זורמת ללא נקודות ופסיקים מפיה. שמעתי אותה מספרת על שבעת אלפים הפרויקטים הנפלאים ומאד חשובים שרק מחכים לביצוע, מתארת בפרוטרוט את גילויי האהבה, ההערכה וההערצה שמרעיפים עליה תושבי שכונת המצוקה בה פעלנו ואת הפרסים והאותות שקיבלה בכל מיני טקסי משואות אזוטריים.

אף שכבר היכרתי היטב את השטיקים שלה לא האמנתי למראות ולקולות. ידעתי שהיא צבועה, מניפולטיבית וגוזמאית אבל נאלצתי להודות בלב קפוץ ובקנאה רותחת שהמופע היה מרהיב.
הקשבתי פעורת פה למילים הנאות, למשפטים המקושטים במטאפורות עסיסיות ולטיעונים הבנויים לתלפיות, להיגיון הצרוף, לבהירות, לעושר התיאורי. התפעלתי מקשר העין הרציף שיצרה ומהתיבול של רצינות וחיוך משועשע במעלה זויות הפה.

במקביל הייתי מתוחה וחרדה לצלצול הגונג שיודיע על סיום הטקס.
לא עזרו כל הכחכוחים הרמים שהשמעתי כדי לרמוז שזמנה תם- היא חשבה שהוא לא נשלם. לא היה צל צילו של סיכוי שהיא תתחשב בחלוקת זמן שווה והוגנת בינינו והמשיכה בשצף קצף בלי לעצור בין השין והסין שלה.

כשסוף סוף הגיע תורי, מקבל ההחלטות נראה כלימון סחוט ואני גמגמתי את משנתי באופן רדוד, לא סדור וללא שום תואר והדר.
הגונג אכן צלצל וידעתי שהפור נפל. היא תזכה בשומן של התקציב והתחום שלי בזרזיפים דלים.

נסעתי על גחוני הביתה. בקושי החזקתי את עיני פקוחות בזמן הנסיעה. הבטן כאבה לי והרגשתי כאילו יד נעלמה חפרה ורוקנה אותה מתוכנה. מחשבות ורגשות סוערים יצאו במחול האש.
דאגתי לגבי מימוש התוכניות בתחום התרבות, כעסתי על מנהלת המתנ"ס שלא התגייסה לעזרתי כדי לשמור על איזון בחלוקת הזמן אבל בעיקר התאכזבתי מעצמי ומחוסר האסרטיביות שגיליתי.

רק למחרת קלטתי את עוצמת חווית האל-חזור שלי וידעתי בבירור: ערב זה היה נקודת מפנה בחיי. נשבעתי לעצמי בנחישות שלעולם לא אעמוד עוד במצב כזה.

אני אתכנן מראש ובתשומת לב את מה שיש לי לומר, ללא מורא אביא את טיעוני כתובים, אחשוב לפני שאדבר, אמתן את קצב הדיבור המהיר והמבולבל שלי, אברור מילים, אבנה משפטים בהירים ומנומקים, אקשט אותם בתיאורים עשירים. אתן דוגמאות מרשימות אך אמיתיות, חלקן תהיינה נוגעות ללב וסוחטות דמעות, אחרות יגרו את בלוטת הצחוק. אפנה לשכל הישר ואתבל את דברי ברגש עז.

אדבר בנחת, אתלהב במידה, לא אכחש דבר.
אנפנף קצת בזרועותי, אעפעף בריסי ולא אשכח לענוד עגילים צבעוניים תואמים את מצב רוחי באותו מפגש.
אני אהיה רהוטה, עניינית, מוכנה לשאלות קשות, לא אקח את עצמי ברצינות תהומית, אחייך ברוחב פה ואפזר מעיני ניצוצות התלהבות ירוקים לכל עבר.

אני אשכנע, ואם לא – לפחות אדע שעשיתי כמיטב יכולתי המוגבלת.
תודה רבה לך ס.