רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

    ההיה או חלמתי קורונה

    אתמול בזמן השלאף שטונדה חלמתי שיש לי קורונה. איך אני יודעת? כי השתעלתי. השתעלתי עד שכשכש לי הזנב.
    אני חוץ מהשתנקות של הקדמת קנה לוושט- לא מהמשתעלות. לא בקולנוע, לא בהופעות מחול, לא בקונצרטים משמימים. לא משתעלת בשבתות, לא ביום כיפור ולא באמצע סקס. בטח לא בתקופה זו בה שום דבר לא רוחש מתחת לשמיכה.
    מכסימום אני משתעלת בעדינות בריטית מאופקת כאשר אני רוצה להכריז על נוכחותי הלא חשובה או כמו אז, כשהשתעלתי ממש ברעש עם שפריצים וכל זה לעבר הגבר הגדול שהשתין ללא בושה על גלגל האוטו שלו (what the fuck?!?) מרחק שתי מכוניות ממני במגרש החניה ביפו.

    לעומת זאת, בשנות התיכון הייתי משתעלת ה מ ו ן. מן כחכוח מלא כוונות שהיווה את שיא השובבות שהרשיתי לעצמי ממעמקי הצייתנות. משולחני בטור שש שורה שלוש, הייתי מכחכחת כחכוח רם ובריא שסימן לחברתי הכי טובה מטור אחד שורה אחת לשים לב שדואר גימסיה הרצליה יוצא לדרך. דבר הדואר היו היומנים שלנו, עטורי לבבות, חיצים ושאר מגדנות שטותיות והוא הועבר על ידי המשתפ"ים שישבו במסלול ממני אליה וחזרה כאילו היו כורי פחם המסורים למלאכת קודש.

    כך היינו מתכתבות. אוח! היו אלה ימי שיעולים מבורכים. לפעמים הייתי מרימה אותם לגבהים כדי להתגבר על אנפוף קולו של המורה לספרות או על הבריטון של החתיך לתלמוד  אבל בגדול הקפדתי שיהיו אלה שיעולים קצרים ומכווני מטרה.

    בחלום של אמש זה לא היה אף אחד מהשיעולים האלה. זה היה שיעול שהעיר אותי והקפיץ את מי שמונח לידי ארבע אמות מעל המיטה וזעק בקול חד: מה זה היה?!?

    אני חושבת שזה היה סך הכל שיעול מבסוט, חמסה חמסה. יש מצב שהיה בו צליל של צחוק מתובל בטמטמת נגיפית כי מי מבסוט במצב כזה?

    מי? אני אגיד לכם מי. זו שבתיאום מופלא עם הייקום החלה טיפול בנגעים טרום סרטניים ופניה כוסו כתמים אדומים צורבים בגודל הממשלה העתידית ושמבהילים את כל שותפי הזומזום שלה. ואז באה הקורונה והושיבה את כולנו בבית. איזה ניצול מזהיר של זמן להחלמה ללא נראות עם העולם החיצון, אה?

    אלא שנולדה דילמה: הוזמנתי להשתתף במיזם של בודיוויז, אתר שעוסק בתנועה ושאני מאד אוהבת. הבטחתי להנחות בזום מפגשים חינמיים של מדיטציה תנועתית, משהו שאני מתכננת שנים, ואז נולד פרצוף הבלהות שלי.
    אחרי לבטים של: כן – לא – ברור שכן – השתגעת?- זה לא פרצוף שיווקי, החלטתי לא לוותר. קה סרה סרה.
    המשמעות היא שתוכלו לפגוש אותי ביום שני הקרוב בבוקר.
    בטוחה שראיתם כבר דברים יותר גרועים בחיים ומאמינה שנהנה יחד.

    כל הפרטים כאן כולל הרשמה ומוזמנים להפיץ הלאה בצירוף הערת מסע.

    המפגש חינמי והוא יתקיים בעזרת זום יקירתנו. לצורך זה יש להתקין את האפליקציה במחשב/ בסלולרי / בטבלט.

    יומן אישי – 1969

    יומן אישי מ- 1969

     

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אהבת את הפוסט? 

    שתף בפייסבק

    בטח יעניין אותך לקרוא

    קליפ הסברה בתנועה בעת מלחמה

    כאשר נעניתי לקריאה להשתתף בקליפ הסברה מחולי שאמור להתפרסם כחלק ממערך ההסברה בעולם, לא תארתי לעצמי שאולי אתחרט. מחשש להפרעות גייסו מפה-לפה רקדנים מקצועיים, מנחים

    המשך קריאה

    על הקשר בין משחק לאהבה

    אם תשאלו אותי מה זיכרון הילדות הכי חי שלי אענה מיד: ניתוח הפזילה ואבא משחק איתי. למה הניתוח? כי הדוקטור הכי מפורסם במדינה הציב מול

    המשך קריאה

    שארית חיי

    אני, רונית אידלמן לבית ברנר, בתם של אלפרד-נתן ברנר מוינה ורחל לבית פריזם מוופטל שבגרמניה, מכריזה בזאת שאני בת 70! זהו, כבר לא שומעים את

    המשך קריאה