רונית אידלמן

כאן לא תמצאו מאמרים אקדמאים. לפחות כרגע.
מצד אחד צר לי על כך, מצד שני – אני מכירה את עצמי: אם אתגייס לכתוב על פי כל הכללים והדקדוקים האקדמאים, בקושי אכתוב … ­
אני מעלה על הכתב רעיונות, תובנות, שביבי מחשבות, חוויות, תהליכים ושינויים שקשורים לעשייה שלי כמנחת קבוצות, כמטפלת, כאדם פרטי. 
לכן ה"מאמרים" כאן הם יותר הגיגים שלי. לעיתים על התפר בין בלוג למאמר, לעיתים רציניים ולעיתים  מבודחים אבל תמיד כנים ומוגשים באהבה.

לקבלת עדכונים במייל:

נינה, אתיופיה 2020

פרוש כאן מפגש (שאינו קשור לסטודיו ולקליניקה) מטלטל במיוחד שרומז על טיול שאינו מפנק וקל אבל חשוב ומרתק מאין כמותו. 
הוא מתואר בלשון זכר כי הנו בעיקר סיפורו של בן זוגי.

באמצע ההמון הסואן, בסיומו של מסלול הליכה על אבני רחוב לא מסותתות, בנקודה בה נפער הרחוב הצר והצפוף לכיכר רחבה, ניגשת אליך ילדה וכמו חץ שלוח מקשת היא נכנסת לך ללב, במקום משכנה של האהבה ממבט ראשון.

היא תולה עליך זוג עיניים עגולות ושחורות (אלא מה, בלונדיניות?), זוקרת את חמש אצבעות יד ימין ואומרת לך באנגלית שוטפת ורהוטה שהיא בת עשר, שמה נינה והיא לומדת חמישה מקצועות: אנגלית, אמהרית, ביולוגיה, מתמטיקה וספורט. דווקא הספורט מעניין אותך אבל אתה לא מספיק לשאול אותה איזה ענף היא הכי אוהבת כאילו יש לה בחירה מי יודע מה כי המוח שלך כבר תוהה למה היא לומדת רק חמישה מקצועות, איך נבחרה הביולוגיה, אבל גם מציין לעצמך שבעצם איזה יופי שהיא בכלל לומדת ומעניין למה דווקא היא נבחרה על ידי הוריה להישלח ללמוד כאחת מבין שלוש האחיות וליבך כבר נשבה אחריה.

עיניה הלוהטות פורשות בפניך את פיקחותה, רצינותה ונחישותה. תנועותיה עדינות, היא שומרת מרחק נגיעה ממך שלא כמו עשרות הילדים שפגשת וקולה רך. יש לה משאלה: ספר באנגלית. 44 אלף מילים 44 אלף מילים. אתה לא מבין: מה זה ה 44 בן אלף הזה?

מרוב שאתה מופתע מהפלא הקטן שמולך אתה מחטט עוד קצת ואז קולט: את מתכוונת למילון? כן כן, מילון אנגלי-אמהרי היא מהנהנת במרץ. את רוצה כזה? מאד מאד, נוצצות עיניה. 

איפה לעזאזל קונים כאן ספר, אתה שואל את עצמך ואותה, תוך שאתה סוקר את הכיכר שמכותרת בחנויות עמוסות בצלבי כסף וזהב, כפות עץ, סלסלות קש ארוגות בחוטים ססגוניים, שטיחי צמר, בדים לבנים מעוטרי פסים עזים, שמלות שופעות קפלים עדינים, בית קפה שרצפתו מתוכשטת בענפים ירוקים דקים ומתחם מגודר של תרנגולות חומות.

ה כ ל – חוץ מחנות ספרים.

היא משרבבת ומשלבת את ידה הקטנה בתוך ידך הגדולה כאילו היתה מונחת שם מאז ומתמיד ומובילה אותך למה שנראה כסוג של מכולת מימי התנ"ך. היא בטח הוזה – חולפת בך מחשבה – ספרים אין סיכוי למצוא כאן. אתה סוקר את החנות הקטנה והמאובקת, על קירותיה עמוסי המדפים מהמסד ועד הטפחות ורואה בקבוקי שמפו ומרככי שיער בצד סבונים ושמנים, שקי אורז ופולי קפה, אריזות מלח ומשחות לניקוי נעליים שהן סיפור בפני עצמו…

היא פונה למוכר ויורה משפט שגורם לו להושיט יד, גבוה למדף העליון שתלוי מאחורי הדלפק כי היא והוא יודעים ששם שוכן לו בדד, בשקית ניילון מוכתמת מילון אנגלי-אמהרי, הנכסף במילונים, זה בן הארבעים וארבע אלף המילים המתורגמות. הוא שולף עבורך את הספר עב הכרס ואתה מעביר מבט משתאה ממנו אליה ממנו אליה, כך כמה פעמים.

לאט אבל בטוח אתה מבין שיש לך כאן עניין עם ילדה נחושה שלא מסתפקת בגרסה האנגלית של "אוהל הדוד תום" אלא חושקת בספר הזה הספציפי, זה שכנראה דפדפה בו עשרות פעמים והיא כבר יודעת שבדפים האחרונים מופיעה רשימת כל מדינות העולם, הדגלים שלהן וערי הבירה ואתה מוכן להישבע שבחידון לילדים ונוער בעיר הקודש לליבלה שבצפון אתיופיה היא היתה זוכה במקום הראשון.

"כמה עולה?" אתה שואל את המוכר. בעודך מחכה למוצא פיו ברורים לך שני דברים: האחד, שתנוקנק כי יש מחיר אחד לילידים ומחיר אחר לפראנג'ים והשני, שאתה מוכן להוריד לה את הנצנצים מהשמיים העיקר כדי לראות את חיוכה הזורח.
350 ביר הוא אומר שזה 35 ש"ח, בערך כמו במבצע שלושה במאה בסטימצקי.
כמענה לסימן השאלה המופרך שאתה עוטה על פרצופך הוא טוען שמראש עשה לך הנחה כי לקח בחשבון שאתה לא קונה את המילון האמהרי עבור הדודה זלדה…

בזמן שאתה מבקש שבכל זאת ייתן איזה קבץ' קטן ויבוא לקראתך כי משא ומתן הוא אבן יסוד במנהגי המקום, אתה רואה מזוית העין שהיא כוססת את ציפורניה במתח ועיניה תלויות על ארשת פניך. לא רק היא בציפייה דרוכה, גם כל מי שנדחקים סביבה: חבריה, שכניה, חלק מאחיותיה וסתם מי שיומם נצבע זה עתה בהתרחשות המרעישה וכולם צפופים, שקטים, עדים למשא המתן המגוחך הזה שתוצאותיו ידועות לכולם מראש.

אשתך טופחת על זרועך – יאללה יאללה – ועושה סימנים של יוצאת מהחנות בשביל הדאווין, אבל גם היא יודעת שהפור נפל כי כך נראה גבר מאוהב. 
הוא נענה לשפת הסתרים הגלויה, אומר או קיי, 300 ביר (שזה 30 זוזים) ואתה חושב שניה וחצי ואז מנופף את ידיך במחוות נדיבה כאילו ויתרת כעת על כליה ואנחת הרווחה החרישית שבחזה הדק של נינה נשמעת ברחבי חנות הכלאיים הזו.

היא אוחזת חזק במילון בשתי ידיה, מבטיחה שתחלוק אותו עם חברותיה ומונה אותן בשמותיהן אחת לאחת תוך כדי נגיעה בכתפן.

כשאתם יוצאים מהחנות לרחוב היא מחבקת אותך חזק חזק במותניך כי זה מקסימום הגובה אליו היא מגיעה ואומרת: יו אר אה וורי קיינד מן, יו אר אה וורי קיינד מן וזורקת גם פירור מושי לאשתך: יו אר אה וורי קיינד ליידי. 

בשלוף יוצא לך מהפה משפט שאתה לא באמת מאמין שהגשמתו אפשרית: כשתגדלי תבואי פעם לירושלים, כי על ירושלים כולם שמעו מהברית החדשה ומהברית הישנה והיא מהנהנת בחיוך רציני ואז מפילה אותך על הקרשים. 
Out of no where מבקשת ממך ילדה בת עשר את כתובת האימייל שלך. 
אין לך עט, אין לך דף אבל יש לך בת זוג יעילה ששולפת כרטיס ביקור וממרקרת את המייל המצוין בו. 
שיהיה.

היא מחבקת אותך שוב חזק חזק ומבקשת שתצטלמו וממש מביימת ומחלקת הוראות: כעת רק שניכם, כעת היא באמצע ואתה ורעייתך משני צדדיה, כעת עם כל השכונה.
אחותה הבכורה מגישה לאשתך שרשרת עדינה. טוב, לא ממש שרשרת, יותר נכון חוט תפירה שחור פשוט שעליו כרוכה פיסת עץ מחוטבת. היא מצמידה כתף ללחי ומרכינה את ראשה בביישנות ואומרת בקול נמוך: זה מה שאני יכולה לתת לך מתנה.

נו, זה מספיק לאשתך השלולית לכרוע ברך ולבקש ממנה לענוד עבורה את המחווה המרגשת סביב הצוואר ואתה יודע שהיא לא תסיר אותה, לא כמו שעשתה עם שרשרת הזהב הטהור שקנית לה אי שם בשנות החיזור המוקדמות שלכם.

בזמן הזה אתה שם לב שנינה נעלמה. כשהיא חוזרת אחרי כעשר דקות היא מספרת שרצה הביתה כדי לשים את המילון מתחת למזרון מיטתה.

אין מילים. הגרונות חונקים את הדמעות…

אתם נפרדים לשלום. לתמיד.

ברור שלתמיד.

למחרת, בשעת ערביים, אתה ורעייתך יוצאים מפתח בית המלון, עוברים כברת דרך קצרה ומישהי מזנקת ונתלית עליך בצהלות שמחה. אתה מרים אותה גבוה ושניכם מתחבקים חזק חזק. כולך נמרח כבוץ לח כשהיא חופנת בידה הרזה את לחייך וכל כך שמח לקראתה שאתה נושק לה ולא אכפת לך מקליפת הנזלת היבשה הדבוקה ללחייה.

בערב, במסעדה ההיא בראש ההר, בתחילת הארוחה, ניגשת אליכם בעלת הבית. סוזי היא יפהפייה בת 70, עם שיער לבן קצר, חיוך שובב ומבטא סקוטי כבד מנשוא, גרושה ונטולת ילדים, אשת חינוך שעשתה שינוי תהומי בחייה כשבחרה לקשור את חייה עם אנשי המקום הזה.
יש לה שותפים עסקיים אתם הקימה בית ספר ואת המסעדה הזו.

אחרי שתסיימו לאכול בטח תרצו לדעת את כל סיפורי ה – once upone a time, היא אומרת.
עם כל אהבתה לתושבי Lalibela היא אישה מפוקחת שמעורה היטב במנהגי המקום ושופכת עלייך וואחד בומבה מטלטלת. 
אין ספור פעמים היא עדה בצער רב לתהליך חניכה שעוברים ילדים צעירים על ידי בוגרים כשנושא הקורס הנכלולי הקצר הוא איך להתנחמד במתיקות לתיירים ולסחוט מהם מילון אנגלי-אמהרי כדי להחזיר אותו לבעל החנות למחזור ולקבל תמורתו קומיסיון עלוב. לפינאלה יש גם הזמנה לצילום משותף ומתנת תליון עץ מוכנה מראש.

מילא אתה, אבל אשתך לא יודעת את נפשה. הרגשות שלה מעורבים כמו פפאיה מתוקה ואינג'רה חמוצה. היא מנחמת את עצמה בכל מיני משפטים הגיוניים יותר או פחות, מאמינה עדיין שנינה היא שונה ושהקשר הקצר והחם שנוצר בין שלושתכם ישאיר חותמו.

לך האמת הצרופה כבר לא משנה. אם זו דרכה של ילדה בת עשר לעזור בפרנסת המשפחה – דייך.

גם כעת, כשנכתבות מילים אלו, שעתיים לפני עזיבת בית המלון, אתה מציץ מבעד למרפסת ושם על המדרכה היא יושבת – הפעם לבדה – ומנפנפת לך בידה במרץ רב. 
כשתרדו עוד כמה דקות ללחוש לה מילות אהבה וחיזוק ולהיפרד ממנה הפעם לתמיד, היא תתייפח וכך גם רעייתך.

אם יש דבר אחד שאתו אתה חוזר מאתיופיה זו דמותה של ילדה אחת פיקחית, נחושה, אסרטיבית ונועזת. אתה אומר לעצמך שגם אם פתחת לילדה אחת דלת שהיא סיכוי לשינוי, שגם אם לדאבונך הגדול לא יהיה כלום כי לא היה כלום בגלל חוקי המקום האכזריים שאתה לא מבין – שימשת כלי בידי היקום ואולי אתה מותיר בזיכרונה את חותם הידיעה שמישהו מאמין בה וזה שווה הרבה יותר מארבעים וארבע אלף מילים אמהריות מתורגמות לאנגלית.

נינה. חץ בלב לעד.

6 תגובות

  1. וואו!איזה סיפור! הייתי צריכה לקרוא את זה שלוש פעמים כדי להבין מה בעצם קרה כאן!
    ואיך את כותבת את זה! ישר מתוך הלב שגורם לי להזדהות עם כל תמונה.
    כל כך הרבה חמלה יש כאן, ואין טיפת כעס על "שסידרה " אתכם…אני מדמיינת אתכם עם עיניים קרועות ,עומדים שם ולא מאמינים….וכמה אתם רוצים לתת ולהעניק,וכמה תחכום יש ב 35 ש"ח …..
    פרסמי את הסיפור הזה ראשון בספר שתוציאי לאור!!
    אהבתי מאוד

  2. סיפור מדהים!
    איכשהו חשדתי כבר בהתחלה שיש כאן קומבינה, ובכל זאת, הכתיבה שלך נהדרת והתמימות שלכם נוגעת ללב

  3. קראתי את המייל שלך על הטיול ומאוד נהנתי מן הסיפור על הילדה שמכרה את אותו הספר שוב ושוב. אחרי שגרתי שנתיים במרוקו איפה שהחיים דומים לאתיופיה, שם גם אני הבנתי את מה שאתם למדתם מן הניסיון שלכם באתיופיה. צריך להעריך את היצירתיות של האנשים שם. לצערינו כפי שאמרת אין להם צורה שונה להשתמש ולהביע את החוכמה שאיתה נולדו. כדי להתקיים במקומות עניים וחסרי הזדמנויות האנשים מגיל רך לומדים איך לנצל אנשים שבאים מארצות עשירות כדאי להתקיים. לי יש סיפור דומה. מדובר על ילד שלמד להראות לתיירים שני גרושים בידו כביכול דמי נסיעה באוטובוס הביתה, ולבקש את הסכום שחסר לו. כל תייר נותן לו את הכסף, וכך במקום ללכת ללמוד בבית הספר הוא מתמחה בצורת רמאות מתוחכמת. סיפור שמלמד לקח על העולם השלישי, שאנחנו רק מבקרים בו ולמזלנו לא חייבים לשהות בו לעולמים.
    מקווה לקרוא את סיפוריך הבא בקרוב, תמיד נהנית מן השפה העשירה שלך אוצר המילים המקסים וכמובן הצד האנושי שאת חושפת, תודה !

  4. רונית, את מרתקת כמו תמיד, בסיפורים הנוגעים ,המתוארים בחן וברגישות מרגישה ש.היתי אתכם בלליבלה עם עיניה השחורות של נינה ,וממש לא משנה המניע .המפגש האנושי ,כפי שאת מתארת ,מרתק ומרגש .תענוג של ממש
    תודה

  5. רונית נהדרת
    איציק נהדר
    איזה סיפור שנכנס ללב
    עכשיו גם אני מרגישה קצת נינה.
    תודה על השיתוף הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבת את הפוסט? 

Share on facebook
שתף בפייסבק

בטח יעניין אותך לקרוא

הכרה

  ברגע שגללתי את הפרסום של הסדנה ונתקלתי ב"העתק הדבק" של טכסט שלי, נוצר במרכז הבטן שלי, סביב הטבור, פלונטר וכאב מוחץ שלא עבר במשך

המשך קריאה

קונצרט מנטרות

 ההיכרות הבתולית שלי עם שירת מנטרות היתה ב- 2004. סיימתי את מסלול ההכשרה של ריו אביירטו בארץ ונסעתי להשתלם בקורס האינטנסיבי במרכז הבינלאומי בבואנוס איירס.

המשך קריאה

נקודת ה"אל חזור" שלי

שעה וחצי. זו הייתה מסגרת הזמן שהוקצבה לשלושה רכזים להציג את תחומי הפעילות שלהם במתנ"ס כדי להרשים את מקבל ההחלטות מטעם העירייה ולקבל אישור לתקציב:

המשך קריאה