נינה, אתיופיה 2020

פרוש כאן מפגש (שאינו קשור לסטודיו ולקליניקה) מטלטל במיוחד שרומז על טיול שאינו מפנק וקל אבל חשוב ומרתק מאין כמותו. 
הוא מתואר בלשון זכר כי הנו בעיקר סיפורו של בן זוגי.

באמצע ההמון הסואן, בסיומו של מסלול הליכה על אבני רחוב לא מסותתות, בזמן שאתה מנסה לא למעוד, בנקודה בה נפערת הסמטה הצרה והצפופה לכיכר רחבה, ניגשת אליך ילדה וכמו חץ שלוח מקשת היא נכנסת לך ללב, במקום משכנה של האהבה ממבט ראשון.

היא תולה עליך זוג עיניים עגולות, שחורות ובורקות, זוקרת את חמש אצבעות יד ימין שלה ואומרת לך באנגלית שוטפת ורהוטה שהיא בת עשר, שמה נינה והיא לומדת חמישה מקצועות: אנגלית, אמהרית, ביולוגיה, מתמטיקה וספורט. דווקא הספורט מעניין אותך אבל אתה לא מספיק לשאול אותה איזה ענף היא הכי אוהבת כאילו יש לה בחירה מי יודע מה כי המוח שלך כבר תוהה למה היא לומדת רק חמישה מקצועות, איך נבחרה הביולוגיה, אבל גם מציין לעצמך שבעצם איזה יופי שהיא בכלל לומדת ומעניין למה דווקא היא נבחרה על ידי הוריה להישלח ללמוד כאחת מבין שלוש האחיות ולבך כבר נשבה אחריה.

עיניה הלוהטות פורשות בפניך את פיקחותה, רצינותה ונחישותה. תנועותיה עדינות, היא שומרת מרחק נגיעה ממך שלא כמו עשרות הילדים שפגשת, וקולה רך. יש לה משאלה: ספר באנגלית. 44 אלף מילים 44 אלף מילים. אתה לא מבין: מה זה ה 44 בן אלף הזה?

מרוב שאתה מופתע מהפלא הקטן שמולך אתה מחטט עוד קצת ואז קולט: את מתכוונת למילון?
כן כן, מילון אנגלי-אמהרי, היא מהנהנת במרץ.
את רוצה כזה?
מאד מאד, נוצצות עיניה.

איפה לעזאזל קונים כאן ספר, אתה שואל את עצמך ואותה, תוך שאתה סוקר את הכיכר שמכותרת בחנויות עמוסות בצלבי כסף וזהב, כפות עץ, סלסלות קש ארוגות בחוטים ססגוניים, שטיחי צמר, בדים לבנים מעוטרי פסים עזים, שמלות שופעות קפלים עדינים, בית קפה שרצפתו מתוכשטת בענפים ירוקים דקים ומתחם מגודר של תרנגולות חומות.
ה כ ל – חוץ מחנות ספרים.

היא משרבבת ומשלבת את ידה הקטנה בתוך ידך הגדולה כאילו היתה מונחת שם מאז ומתמיד ומובילה אותך למה שנראה כסוג של מכולת מימי התנ"ך.
היא בטח הוזה – חולפת בך מחשבה – ספרים אין סיכוי למצוא כאן. אתה סוקר את החנות הקטנה והמאובקת, על קירותיה עמוסי המדפים מהמסד ועד הטפחות ורואה בקבוקי שמפו ומרככי שיער בצד סבונים ושמנים, שקי אורז ופולי קפה, אריזות מלח ומשחות לניקוי נעליים.
לא ספרים ולא אותיות מגובבות למשפטים.

היא פונה למוכר בלחישה רמה ויורה משפט שגורם לו להושיט יד, גבוה למדף העליון שתלוי מאחורי הדלפק כי היא והוא יודעים ששם שוכן לו בדד, בשקית ניילון מוכתמת מילון אנגלי-אמהרי, הנכסף במילונים, זה בן הארבעים וארבע אלף המילים המתורגמות. הוא שולף עבורך את הספר עב הכרס ואתה מעביר מבט משתאה ממנו אליה וממנה אליו, כך כמה פעמים.

לאט אבל בטוח אתה מבין שיש לך כאן עניין עם ילדה נחושה שלא מסתפקת בגרסה האנגלית של "אוהל הדוד תום" אלא חושקת בספר הזה הספציפי, זה שכנראה דפדפה בו עשרות פעמים והיא כבר יודעת שבדפים האחרונים מופיעה רשימת כל מדינות העולם, הדגלים שלהן וערי הבירה ואתה מוכן להישבע שבחידון לילדים ונוער בעיר הקודש לליבלה שבצפון אתיופיה היא היתה זוכה במקום הראשון.

"כמה עולה?" אתה שואל את המוכר. בעודך מחכה למוצא פיו ברורים לך שני דברים:
האחד, שתנוקנק כי יש מחיר אחד לילידים ומחיר אחר לפראנג'ים והשני, שאתה מוכן להוריד לה את הנצנצים מהשמיים העיקר כדי לראות את חיוכה הזורח.
350 ביר הוא אומר, שזה 35 ש"ח, בערך כמו במבצע שלושה במאה בסטימצקי.
כמענה לסימן השאלה המופרך שאתה עוטה על פרצופך, הוא טוען שמראש עשה לך הנחה כי לקח בחשבון שאתה לא קונה את המילון האמהרי עבור הדודה זלדה. בזמן שאתה מבקש שבכל זאת ייתן איזה קבץ' קטן ויבוא לקראתך כי משא ומתן הוא אבן יסוד במנהגי המקום, אתה רואה מזוית העין שהיא כוססת את ציפורניה במתח ועיניה תלויות על ארשת פניך. לא רק היא בציפייה דרוכה, גם כל מי שנדחקים סביבה: חבריה, שכניה, חלק מאחיותיה וסתם מי שיומם נצבע זה עתה בהתרחשות המרעישה וכולם צפופים, שקטים, עדים למשא המתן המגוחך הזה שתוצאותיו ידועות לכולם מראש.

אשתך טופחת על זרועך – יאללה יאללה – ועושה סימנים של יוצאת מהחנות בשביל הדאווין, אבל גם היא יודעת שהפור נפל כי כך נראה גבר מאוהב.

300 ביר מתרצה המוכר כשהוא נענה לשפת הסתרים הגלויה ואתה מאמץ את מוחך ומכווץ את גבותיך שניה וחצי ואומר: או.קיי, ומנופף את ידיך במחווה נדיבה כאילו ויתרת כעת על כל מקלות הגולף שלך.
אנחת הרווחה החרישית הבוקעת מחזה הדק של נינה נשמעת ברחבי חנות הכלאיים הזו ונושבת על תושביה הארעיים.

היא אוחזת חזק במילון בשתי ידיה, מבטיחה שתחלוק אותו עם חברותיה ומונה אותן בשמותיהן אחת לאחת תוך כדי נגיעה בכתפן ליתר שכנוע.

כשאתם יוצאים מהחנות לרחוב היא מחבקת אותך חזק חזק במותניך כי זה מקסימום הגובה אליו היא מגיעה ואומרת: יו אר אה וורי קיינד מן, יו אר אה וורי קיינד מן וזורקת גם פירור לזוגתך: יו אר אה וורי קיינד ליידי.

בשלוף יוצא לך מהפה משפט שאתה לא באמת מאמין שהגשמתו אפשרית: כשתגדלי תבואי פעם לירושלים, כי על ירושלים כולם שמעו מהברית החדשה ומהברית הישנה. היא מהנהנת בחיוך רציני ואז הלסת שלך נשמטת: באנגלית עילגת ילדה בת עשר מבקשת את כתובת המייל שלך.
אין לך עט, אין לך דף אבל יש לך בת זוג יעילה ששולפת כרטיס ביקור וממרקרת את המייל המצוין בו.
שיהיה.

נינה מחבקת אותך שוב חזק חזק ומבקשת שתצטלמו וממש מביימת ומחלקת הוראות: כעת רק שניכם, כעת היא באמצע ואתה והיעילה משני צדדיה, כעת אתם, היא וכל השכונה.
אחותה הבכורה מגישה לאשתך שרשרת עדינה. טוב, לא ממש שרשרת, יותר נכון חוט תפירה שחור פשוט שעליו כרוכה פיסת עץ מחוטבת. היא מצמידה כתף ללחי ומרכינה את ראשה בביישנות ואומרת בקול נמוך: זה מה שאני יכולה לתת לך מתנה.

נו, זה מספיק לאשתך השלולית לכרוע ברך ולבקש ממנה לענוד עבורה את המחווה המרגשת סביב הצוואר ואתה יודע שהיא לא תסיר אותה ימים רבים, לא כמו שעשתה עם שרשרת הזהב הטהור שקנית לה אי שם בשנות החיזור המוקדמות שלכם.

בזמן הזה אתה שם לב שנינה נעלמה. כשהיא חוזרת אחרי כעשר דקות היא מספרת שרצה הביתה כדי לשים את המילון מתחת למזרון מיטתה.
אין מילים. הגרונות חונקים את הדמעות.

אתם נפרדים לשלום. לתמיד.
ברור שלתמיד.

למחרת, בשעת ערביים, אתם יוצאים מפתח בית המלון, עוברים כברת דרך קצרה ומישהי מזנקת ונתלית עליך בצהלות שמחה.
אתה מרים אותה גבוה ושניכם מתחבקים חזק חזק. כולך נמרח בבוץ לח כשהיא חופנת בידיה הרזות את לחייך וכל כך שמח לקראתה שאתה נושק לה ולא אכפת לך מקליפת הנזלת היבשה הדבוקה ללחייה.

בערב, במסעדה ההיא בראש ההר, בתחילת הארוחה, ניגשת אליכם בעלת הבית. סוזי היא יפהפייה בת 70, עם שיער לבן קצר, חיוך שובב ומבטא סקוטי כבד מנשוא, גרושה ונטולת ילדים, אשת חינוך שעשתה שינוי תהומי בחייה כשבחרה לקשור את חייה עם אנשי המקום הזה ובחרה שותפים עסקיים אתם הקימה בית ספר ואת המסעדה הזו.

אחרי שתסיימו לאכול – היא אומרת – בטח תרצו לדעת את כל סיפורי ה"וואנס אפון אה טיים".
עם כל אהבתה לתושבי לליבלה, היא אישה מפוקחת שמעורה היטב במנהגי המקום ושופכת עלייך וואחד בומבה מטלטלת.
אין ספור פעמים היא עדה בצער רב לתהליך חניכה שעוברים ילדים צעירים על ידי בוגרים כשנושא הקורס הנכלולי הקצר הוא איך להתנחמד במתיקות לתיירים ולסחוט מהם מילון אנגלי-אמהרי כדי להחזיר אותו לבעל החנות למחזור ולקבל תמורתו קומיסיון עלוב. לפינאלה יש גם הזמנה לצילום משותף ומתנת תליון עץ מוכנה מראש, כך היא מסיימת את האנקדוטה.

מילא אתה, אבל אשתך לא יודעת את נפשה. הרגשות שלה מעורבים כמו פפאיה מתוקה ואינג'רה חמוצה. היא מנחמת את עצמה בכל מיני משפטים הגיוניים יותר או פחות, מאמינה עדיין שנינה היא שונה ושהקשר הקצר והחם שנוצר בין שלושתכם ישאיר חותמו ולו לזמן-מה.
לך האמת הצרופה כבר לא משנה. אם זו דרכה של ילדה בת עשר לעזור בפרנסת המשפחה– דייך. נשארת גבר מאוהב.

שעתיים לפני עזיבת בית המלון, אתה מציץ מבעד למרפסת ושם על המדרכה היא יושבת, הפעם לבדה, ומנפנפת לך בידה במרץ רב.
כשתרדו עוד כמה דקות ללחוש לה מילות אהבה וחיזוק ולהיפרד ממנה הפעם לתמיד, היא תתייפח וכך גם רעייתך.

אם יש דבר אחד שאתו אתה חוזר מאתיופיה זו דמותה של ילדה אחת פיקחית, נחושה, אסרטיבית ונועזת. אתה אומר לעצמך שגם אם פתחת לילדה אחת דלת שהיא סיכוי לשינוי, שגם אם לדאבונך הגדול לא יהיה כלום כי לא היה כלום בגלל חוקי המקום האכזריים שאתה לא מבין – שימשת כלי בידי היקום ואולי אתה מותיר בזיכרונה את חותם הידיעה שמישהו מאמין בה וזה שווה הרבה יותר מארבעים וארבע אלף מילים אמהריות מתורגמות לאנגלית.