אמש נכנסה לסטודיו נערת גומי.
כבר בשיחת הטלפון ציינה שהיא שלוש שנים בארץ, דוברת עברית צולעת אבל בברזיל רקדה ריו אביירטו רוב חייה כך שהשפה שגורה בגופה ובנשמתה ואין צורך להסביר דבר.
כאשר הציגה את עצמה, העיפה מבט מהיר על הסטודיו קטן המימדים כמוה, ומיד ניכר בה שהגיעה הביתה. היא רקדה בגמישות מפתיעה, פיתלה את גופה לכל עבר, רכנה לאחור כשראשה נוגע ברצפה וביצעה כל מיני קשרים וגשרים לתפארה, כאלה שמשרד התחבורה לא מסוגל לבנות כמותם. צל של רגשות חלף כמו אדווה עדינה על פניה ועיניה היו עצומות ומתמכרות. כל כולה היתה שקועה בריקוד ואפופה בהנאתה.
את ההנחיות תרגמתי לאנגלית שנעה בין מקרטעת ל "וואלה את עוד זוכרת משהו", פה ושם מגלגלת שאריות מבטא אוכספורדי שמיסטר בראון לימד אותי ביוד-אלף הומנית שלוש.
הרפיה.
זמן איכות פרטי שלנו עם עצמנו. דקות יקרות מפז לעיכול, עיבוד ורגיעה.
כשנפרדנו עמדנו זו מול זו. החלקתי יד על זרועה הרכה והיא הניחה כף יד אחת על ליבה ואחת על לבי. הרכנתי מבט לתוך עיניה הנוצצות המכותרות בקמטים טובים, ולידיה המוכתמות מגילה המתקדם והודיתי לה מקרב לב.
