ישנן כמה זוטות שמעסיקות אותי כאשר אני מתבקשת להעביר סדנה משפחתית במים:
אלף, למרות היוזמה הברוכה האם יש בכל זאת מי מהמשתתפות שמסתייגות ממים.
בית, איך אני מגשרת ומחברת בין המבוגרות לבין הנערות והילדות וגורמת לכולן להרגיש הכי נוח עם עצמן וזו עם זו.
אבל בילוי של חמות ושתי כלות?
במים??
איפה נשמע כדבר הזה?!? להן נוסיף שתי נכדות בגיל ההתבגרות, גיל הפדיחות, והרי התמהיל המושלם להרפתקה לגמרי לא ידועה מראש.
נכון שאפשר להיפגש במסעדה, בטיול, במופע. הבחירה במים היא מיוחדת ולא שגרתית. מפגש כזה לא יקרה מאליו כי:
מורכב לתאם אותו לפי לוח הזמנים של כל העסוקות + המטפלת (שזו אני) ולוח הזמנים הצפוף של הבריכה; כי אולי כמה שעות אינטימיות יחד זה טו מאץ'; אולי בכלל היחסים הם כאלה שלא ממש מתחשק להתראות אם לא "צריך"; אולי לא כל הנשים תשתפנה פעולה…
מפגש כזה זקוק שמישהי מתלהבת, אמיצה ועמידה מול התנגדויות אפשריות תיקח את היוזמה לידיה והפעם היתה זו עידית ששיתפה אותי ברצון שלה:
"אנחנו משפחה כבר 20 שנים ומעולם לא בילינו יחד, רק אנחנו הנשים. זו תהיה הפעם הראשונה ואני נרגשת לקראתה."
מרגע זה ביקשתי שתסיר אחריות והזמנתי את שתינו להסכים שכל מה שיקרה יהיה לטובה, כולל הסתייגויות, קפריזות, מבוכות – עד אפילו קיצור הסדנה.
אין סדנה אחת זהה לאחיותיה. הפעם האתגר היה גם לפצל את תשומת הלב שלי לכל אחת מהנוכחות עם הפרשי הגילאים והצרכים ובמקביל לשלב ולחבר בין שלושת הדורות.
המים החמימים במרחב הרחמי של הבריכה הטיפולית מרככים, ממיסים ומענגים. הריקוד במים שפוגש יכולת חדשה, התנועה הדומה לתנועת אצה, הערסול, המגע העדין, התחושה הקדמונית של עטיפה רחמית, השובבות והצחוק המשחרר – כל אלה נוגעים ברבדים עמוקים.
יחד עם זאת אני נפעמת כל פעם מחדש מהתגובות האישיות ומהעובדה שבמים רב הנסתר על הגלוי. בין השאר, לא ידעתי איך שתי בנות נעורים עם טמפו ג'ינג'י מפותח שהתזזיתיות זורמת בעורקיהן, תתאקלמנה במים.
יותר מיממה אחרי, אני נזכרת שהנכדות, שלהזכירנו הן מדור המזפזפים, לא ביקשו לרגע לחתוך ולצאת מהמים (שעה וחצי של סבלנות צרופה!).
בת ה 15 ציינה כמחמאה עצמית שהיא מרגישה כמו זקנה כי התנהלה לא בסערה שאופיינית לה אלא בנחת (אם תשאלו אותי, דמתה בעיני לבת-ים משייטת ומתמסרת) ובהיפוך- הסבתא הרגישה כמו ילדה קטנה שמתמוגגת משתי האהבות הגדולות שלה: המוזיקה והמים.
מעיין ושני– מחבקת אתכן על שקיבלתן את ההצעה להתנועע בטבעיות, בלי צורך להרשים או להתחרות, בלי יו טיוב מרוח לפני הפרצוף ולצלילי מוזיקה של "זקנות"– שאפו עד הגג!
המילים שחתמו את המפגש היו לא פחות מ: התעלות, מלאות, כיף, שבט נשים משלי, באתי לעולם כחוליה בשרשרת הדורות, וזו שעלתה מהמים לאויר הכי הרבה: יחד יחד יחד יחד יחד!
בעיני המתנה הגדולה בסדנאות כאלו היא הפשטות של התנועה, המגע, החיבור.
כל אלה הם התנסות חדשה למרות הקילומטראג' המשפחתי. ברגעי חסד אלה טמונה ההזדמנות לראות זו את זו בעיניים רעננות.
אם יש כאב עתיק לאחות אותו ולהמירו בחמלה, להתחבר לשמחה פנימית אותנטית ולהתמוגג על היחד שצמא עמוק לגביו קיים אצל כולן.
ובכלל, איזה כיף שיש מבוגרת אחראית בסביבה ועיניה החיצוניות מנווטות את הסירה המשפחתית כך שאפשר להסיר אחזקה ושליטה ולהעתיק אליה את האחריות?
תודה גדולה שנעניתן להזמנה של עידית (יכולתן להדוף אותה על הסף), תודה שהסכמתן בלי לדעת עד הסוף מה צפוי לכן במים וזרמתן עם המוזיקה וההתנסויות.
אני לא מצלמת במהלך סדנאות כדי לא להפריע למהלכן וכדי לא להסיט את תשומת הלב. חוץ מזה המרחב רובו חשוך והתאורה העדינה לא נועדה להפקת תמונות משובחות. אבל בתחרות הקפיצות לגובה (נחשו מי ניצחה?) לא התאפקתי וזה מה שיצא: https://bit.ly/35S02Ay
